ההבטחה של המלאך

פרק 22

קלואי-

ברגע שהצלצול להפסקה נשמע אני מיד מכניסה את הציוד לתיק ומרימה אותו על הגב שלי, אני חייבת למצוא את צ'רי. אני טסה בין המסדרונות במהירות, תלמידים פותחים עליי עין, מתלחששים ואני לא מתייחסת לזה. הם לא השאירו את החברה הכי טובה שלהם עם האופנוען של התיכון.

אני יוצאת לבחוץ, רואה את צ'רי יושבת על ספסל בנינוחות ואוכלת מעדן. אני פוסעת לעברה. היא מרימה את הראש שלה מהטלפון ושמה לב אליי, צ'רי מצמצמת את העיניים שלה בשאלה וגבותיה מזדקרות כשאני מתיישבת לידה. "את בסדר? את נראית כאילו ברחת מרוצח סדרתי."

"אני בסדר? אני צריכה לשאול אם את בסדר. נשארת עם איידן." היא בוחנת אותי בעיניה ואז ראשה עף לאחור בצחוק קולני. "את מגזימה קלואי, הוא רק עשה לי סיור, הוא לא התכוון להרוג אותי." אני נועצת את עיניי בה, דורשת ממנה להגיד את האמת. "אל תסתכלי עליי ככה, אני אומרת את האמת. הוא היה מאוד חמוד ועשה לי סיור קצת עלוב." היא ממשיכה לאכול מהמעדן שלה.

"מאוד חמוד? את שוכחת שכמעט כולם כאן מפחדים ממנו?" היא מכבה את הטלפון שלה כדי להתרכז בי, אך לא מוותרת קודם על ביס מהמעדן לפני שהיא מתחילה לדבר. "אני לא מכירה אותו כמוך, אני לא רואה שמפחדים ממנו, הוא לא נראה מישהו רע אבל אני מאמינה שהוא יכול לתת סיבות לאנשים לפחד ממנו." הלסת שלי נופלת לרצפה. היא מאמינה שאיידן יכול לתת סיבות לאנשים לפחד ממנו?

התחושת תסכול בי גועשת, זה כאילו שאיידן שטף לה את המוח. אם היא לא זוכרת היא הציעה לי לגרום לו להיות מושפל כדי שלא יפחדו ממנו, להוכיח לאחרים כמה הוא לא מפחיד. אתמול בבית קפה היא שינתה את ההצעה שלה לכך שאני אתקרב אליו ואדלה ממנו כל מידע אפשרי. אני מרגישה מבולבלת ממנה וזה מטריף אותי.

"היום עשיתי מה שאמרת לי צ'רי, זוכרת כשהצעת לי לגרום לכולם להפסיק לפחד ממנו?" אני שואלת והיא מהרהרת על דבריי לרגע ומהנהנת. "אז ניסיתי להרים היום הצגה, להשתיק את איידן מול כולם. את יודעת מה קרה?" היא ממצמצת כמה פעמים בציפייה שאמשיך. "הרגשתי תעוזה וכוח, תלמידים נאספו וצפו בי. הם הרימו את הטלפון שלהם ואחרי רגע איידן נהם על כולם וגרם להם להוריד את הטלפון." אני מסבירה לה.

"אם אני זוכרת נכון, אתמול בבית קפה אמרתי לך שזה לא יהיה רעיון טוב כי אי אפשר לגרום לאיידן להיראות לא מפחיד." אני קמה מהספסל. "לפני רגע אמרת שהוא חמוד!" התסכול שלי גובר. היא מסתכלת מאחוריי ונראית מבולבלת, אני נדרכת. איידן מאחוריי?

אני מסובבת את הראש שלי וצופה בריי מגיע אלינו בצעדים מהירים, מבט נחוש וסנטר זקור באיום. הוא הולך בביטחון עצמי ומצמצם את עיניו כשאני וצ'רי מסתכלות עליו. "הוא מגיע אלינו?" צ'רי שואלת ואני מסתכלת עליה בבלבול, "אני חושבת שכן."

ריי עומד מולנו, משלב את ידיו ומעביר את מבטו ביני לבין צ'רי. "אני לא יודע מי אתן אבל אני כבר שונא אתכן." אני וצ'רי חולקות מבט מבולבל ומתפרצות בצחוק, אלוהים. הילד בן השלוש עשרה הזה חושב שהוא מאיים עלינו?

"מה את צוחקת, תשבי." הוא אומר לי ברצינות, זה גורם לצחוק שלי להתגבר. "אתה לא תגיד לי מה לעש-" אני נקטעת כשהוא דוחף אותי ואני מועדת לאחור, מתיישבת על הספסל ללא רצון. הדם שלי מתלהט, הנשימות שלי מאיצות וידיי מתאגרפות. צ'רי קמה מהספסל ועומדת מולו, ריי קרוב לגיל ארבע עשרה והיא בת תשע עשרה והם כמעט באותו הגובה, ריי קצת יותר גבוה ממנה.

"אתה בן שלוש-עשרה, תתנהג ככה. אם תיגע שוב בחברה שלי לא אכפת לי בן כמה אתה אני-" צ'רי נקטעת כשהיא שומעת קול גברי שנשמע מוכר מאוד. "תעצרו!" איידן צועק ואני מסתכלת הצידה, רואה אותו מתקרב. "לי לא אכפת מי אתן ואם אתן בנות, לא אכפת לי אם את גבר או אישה אם תציקו למשפחה שלי תתמודדו איתי, תקראי לו פריק שוב ואני לא ארחם עלייך." הגבות שלי מזדקרות כשריי פונה אליי ומאיים עליי ככה.

"מה אתה עושה ריי?" איידן שואל וריי מסתכל עליו, "מזהיר אותן, אחרת שלא יגידו שלא הזהרתי." איידן מסתכל על ריי במבט מקפיא. "ריי לך לאנג'ל וסרינה." הוא מצווה עליו. "אבל-" ריי בא להתנגד, עכשיו הוא מתנהג כמו לגילו, כמו ילד קטן. "אין אבל! לך עכשיו." ריי מהנהן והולך בצעדים קטנים, מסתכל עליי בעיניים זועמות.

"סיפרת לו על זה שאמרתי לך פריק." אני ממלמלת, "נכון." הוא מודה ואני חושקת את הלסת שלי. "התנצלתי על זה אתמול איידן," קולי רועד מכעס, איך ריי יכול לבוא ככה, לאיים עליי, לדחוף אותי ולהשפיל אותי. "אתה צריך להשתלט עליו, הוא מאוד אלים והוא גם נתן מכה לקלואי בגללך." איידן בוהה בי, עינו החומה והכחולה מתמקדות בי.

"ריי פגע בך?" הוא שואל בכעס, "הוא רק דחף אותי. נמאס לי ממך איידן, מאוד נמאס לי ממך." אני קמה משם והולכת לכיוון הבניין של הבית ספר. צ'רי רצה אחריי. "חכי קלואי," אני מאיטה את קצב ההליכות שלי. "צ'רי אני עוד רגע הרבצתי לילד בן שלוש- עשרה, את מבינה את זה כן?" היא מהנהנת.

"אין לך ממה להיעלב מריי הזה, הוא אולי בן שלוש-עשרה אבל הוא נראה כמו בן שש-עשרה ויש לו בעיות עצבים של בן שמונה-עשרה." ריי לא זה שמעניין אותי עכשיו, זה איידן. התנצלתי בפניו והוא אפילו לא התייחס לזה.

"היום ראיתי כמה בנות צוחקות על סרינה, התאומה שלו. ריי התערב ונתן לאחת מהן אגרוף לפנים. הם היו באותו גיל," אני לא יודעת למה אני אומרת את זה, אולי לזה הוא התכוון כשאמר שלא אכפת לו אם אנחנו נשים או גברים. "את מרגישה מתוסכלת מאיידן, נכון?" ברור שאני מתוסכלת ממנו, ברגע שאני מהנהנת חיוך נפרש על פניה.

"למה את מחייכת?" אני שואלת בבלבול, "כי תמיד היית מתוסכלת רק ממני. חוץ ממני לא דיברת עם אף אחד ועכשיו כשאת מדברת עם איידן את פורחת." כן בטח, אנחנו רק מתווכחים על כל דבר שולי. "חוץ מזה תראי איך העיניים שלך מתגרות בו ואת החיוך המפתה שלו ." אני עוצרת לשמע דבריה והיא מדליקה את הטלפון ונכנסת לסרטון.

עיני נפקחות ברגע, זה מהבוקר. כשצילמו אותי ואת איידן. אני ואיידן עומדים אחד מול השניה, הוא מתנשא עליי בזכות גובהו. אני נראית כועסת, איידן מחייך חיוך יפהפה ומעצבן. בסרטון אני מנסה לדחוף אותו והחיוך שלו מתרחב. אני מסתכלת סביב בלהט ואחרי כמה שניות איידן מורה לכולם להוריד את הטלפונים וככה הם עושים.

"כבר ידעתי על הסרטון הזה, אני יודעת שזה לא נראה ככה אבל איידן לא רצה שתפגעי מריי. תסתכלי איך החיוך שלו כשהוא מסתכל עלייך." היא מראה שוב את הסרטון. "חיוך יפה ומעצבן, מה אני אמורה להסיק מזה?" אני שואלת אותה והיא קורצת לי, "חיוך יפה." היא מדגישה את מה שאמרתי.