אני פוקחת את עיניי במהירות ומגלה שאני נמצאת לגמרי לבד בחדר. כשאני נזכרת מה קרה לי אתמול, אני מרגישה זרם חזק של אדרנלין עובר בגופי. אני מרימה את חגורת הסכינים שלי מהרצפה ונועלת אותה בכעס על מותניי עוד לפני שאני לובשת חזרה את בגדיי שמאשה הפשיטה ממני אמש. זין עליה. אני סוממתי ונאנסתי, והיא הולכת לשלם על זה בגדול. מעניין למה פתאום החדר היה ריק מאנשים, לאן כולם הסתלקו? אני רק יודעת שגרג היה אצל ניק, ומטילדה עשתה את הכישופים שלה. מיסטר סמי בטח היה מחוסר הכרה בדוכן הסמים שלו (מה שקורה לעיתים קרובות למדי) או שכבר מזמן מת מסמים. וכריסטופר? אני משערת שהוא בטח עד עכשיו עובד על הוכחות של- "למה- צריך- להפיל- את- מרקוס- מהכס." בטח מאשה דאגה להכל, אני חושבת לעצמי בכעס. או שזה סתם מזל מחורבן? בכל אופן אני חייבת מקלחת דחוף. אני מרגישה מזוהמת. טמאה. אבל אפילו זה לא יעזור לי לנקות את התחושה המזעזעת. אני יורדת בכעס למטה. אני פוגשת את ויקטוריה חייכנית כמו תמיד, ביום הבהיר והיפה הזה. חייכנית עד להרגיז. אני אומרת לעצמי שזה לא הגיוני מצידי להתרגז מחיוך של בנאדם רק בגלל שהחיים שלי מחורבנים.
"בוקר טוב!" היא מברכת אותי.
"ההאאעמפפפ" יוצא לי מהפה.
"הגיע בשבילך מכתב, יקרה." היא מושיטה לי מעטפה צהובה. אני חוטפת את זה ממנה ופותחת אותה בעצבנות.
לעזאזל.
לעזאזל.
אלפי עזאזלים.
צו גיוס לאימפריית הזהב.
למה יש לי מזל כזה מחורבן??!
רוב האנשים שמתגייסים, לא חוזרים. ואלה שחוזרים, חוזרים עם רגל אחת, או ריאה אחת. אני לא מוכנה להקריב כל כך הרבה מעצמי למען האימפרייה המזדיינת, אני חושבת בהחלטיות.
אני קורעת את הדף לגזרים ומשליכה לפח אשפה הסמוך תוך כדי יציאה החוצה. איפה גרג כשצריכים אותו??
אני עולה על הגבעה שעליו ניצב הכבשן השחור, וכצפוי, פוטולמוס שם כשהוא דורש עוד ועוד נשקים מהכבשן השחור רק כדי לראות אותי, ללא ספק. אני תוקעת בו את המבט הרצחני והמיתולוגי שלי, ונדמה לי שזה מערער את בטחונו העצמי. אני מחליטה לבסוף פשוט להתעלם ממנו. אז אני מפנה אליו את גבי ומתחילה לעבוד.
לפתע אני חשה את נשמתו החמה על לחיי. "את יודעת שלהתעלם ממני זו לא דרך?" הוא לוחש לי באוזן. שכחתי את הכלל החשוב בקרב- לעולם אל תפנה את הגב לאויב. ומיד מתחרטת שהפניתי לו את גבי.
"שמע, קרפד. תפסיק לעצבן אנשים ותסתלק מפה. אני קצת עסוקה, יש לי עבודה לעשות." אני מרגישה סטירה חזקה על פניי.
"את לא תתנהגי אליי בחוסר כבוד שכזה." הוא מושך בחולצתי ומקרב את פניו אל פניי. נדמה לי שאני עוד שנייה נחנקת מהזרם החזק של פחמן דו חמצני שהוא נושף לי ישר למוח. נודרת שאני ישבור לו את השיניים, אני חושבת לעצמי בכעס.
YOU ARE READING
חורבן הירח
Teen Fictionאני מרגישה את חוד הסכין של אבי חותך את הלחי שלי. מפיו נודף ריח של אלכוהול. אני שומעת את קול צרחותיה ותחינותיה של אימי ברקע. חושיי מתערפלים, ואני מרגישה כמעט מנותקת מגופי. הדבר היחיד שמחזיק אותי בהכרה זה הדאגה לשלום אימי, אבי נהנה לענות אותנו ולראות...
