כאב.
כאב מייסר.
כאב גולמי.
חורך מתחת לעצמות הבריח.
חורך את רוחי.
חורך את נפשי.
שחור אינסופי מפתה קורא אלי.
קורא לי לעזוב את הכאב, בולע אותי.
ממלכד אותי.
אני נופלת לאחור.
אינני יודעת לאן מוביל החור.
לגן עדן? לשאול?
אמצא שלווה? או שאמשיך לשאול?
אפול לתוך תהום האפלה הגולמית?
אצא משם או אתקע שם סופית?
פחד וייאוש טהור עוטף אותי.
אוכל אותי.
אני לא יכולה לשנות את זה.
אני לא יכולה לשלוט בזה.
הפחד לא מוביל למקום טוב.
אך בכל זאת חוסר אונים מחלחל לתוכי.
אני מרגישה שנגמר לי האויר.
אני מרגישה שנגמר לי התקווה.
אני שומעת קול.
קול עוצמתי שמשתק את איבריי ומרטיט את עצמותיי.
אני מרגישה את כוח הוויברציה זורמת בעורקיי.
"את לא שייכת לכאן." אומר הקול.
אסירת תודה לקול שהציל אותי מגורלי, אני צפה במהירות על פני השטח, חוזרת לעולם הפיזי.
***
הכאב החורך חוזר. אבל זה רק הכאב הפיזי, החסר משמעות.
אני מנסה להזיז את גופי המשותק, ולוקח זמן עד שגופי מתחיל לפעול לפי פקודות מוחי.
אני פותחת את עפעפיי, רואה אורות מטושטשים מעלי.
הכל מטושטש.
אני מרגישה כובד מונח על קצה המזרן ויד חמה עוטפת את אצבעותיי הקפואות.
אני שומעת מלמולים, אך אני לא מצליחה לקלוט את משמעותם.
מוחי עוד לא עיכל את האירועים.
את האונס.
את הכאב.
אני מרגישה שהזדקנתי מאז.
שזה קרה לפני שנים רבות.
שזה לא קרה לי.
YOU ARE READING
חורבן הירח
Teen Fictionאני מרגישה את חוד הסכין של אבי חותך את הלחי שלי. מפיו נודף ריח של אלכוהול. אני שומעת את קול צרחותיה ותחינותיה של אימי ברקע. חושיי מתערפלים, ואני מרגישה כמעט מנותקת מגופי. הדבר היחיד שמחזיק אותי בהכרה זה הדאגה לשלום אימי, אבי נהנה לענות אותנו ולראות...
