חורבן הירח

פרק 1- אייריס

אני פוקחת את עיניי, ומגלה שאני נמצאת על העץ שלי ושל אחי.

השמש כבר שוקעת. כמעט ערב, הייתי צריכה לצאת לצוד היום לי ולגרג כדי שיהיה לנו מה לאכול לארוחת ערב. ובמקום זה, נרדמתי. היללה שהעירה אותי באמת מסבירה את החתך המדמם באצבעו של אחי – אני רואה שהוא נחתך מהסכין שלי. לצידו אני רואה שתי גוויות של ארנבות – הוא צד היום במקומי.

הוא מפנה אלי את עיניו הירוקות, ושערו המתולתל מקבל גוון אדמדם מול השמש השוקעת.

"עוד סיוטים?" הוא שואל.

"כן." אני עונה. "הייתי צריך להעיר אותי, זה התפקיד שלי לצוד."

"זה בסדר אייריס, היית מותשת לגמרי אחרי העבודה בכבשן השחור."

אני נזכרת בזיכרון הנורא שחוזר על עצמו שוב ושוב מאז גיל 10 בתור טראומת הילדות שלי.

"אני לא מפסיקה לחלום על הרצח של אמא למרות שמאז עברו 6 שנים."

אני מצטמררת כשאני נזכרת במבט הרצחני של אבא, הוא רודף אותי בכל מקום, גם לאחר שהוצא להורג בכיכר הכפר אחרי הרצח של אמי.  

בעיני רוחי אני עדיין רואה את ראשו הכרות נוטף הדם המתגלגל במורד מדרגות הבמה שבכיכר הוצאה להורג. אני מעבירה את אצבעי הגדומה במורד הצלקת המעוקלת שאבי השאיר לי על הלחי.

"האמת שגם אני חלמתי את זה במשך תקופה. אבל זה כבר לא מטריד אותי יותר, שניהם מתים ואין מה לעשות לגביהם. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, זה לשרוד בעצמינו, אייריס." 

"נכון, אתה צודק. בוא נרד מהעץ, אני אצא לאסוף עצים למדורה ודלי מהנהר, ואתה תגמור עם הארנבות."

"טוב." אחי עונה.

אני יורדת מהעץ שלנו, הוא עבה מספיק שאני יכול לכרוך סביבו את זרועותיי הארוכות, ועדיין לא להקיף את כולו.

עשרים קרשים ממוסמרים עליו כדי שיהיה אפשר לטפס. הוא מתיימר לגובה 15 מטר, ולמעלה מחוברים לוחות עץ ששם אפשר לשבת. ומעל הענפים תלויה יריעת פלסטיק עבה נגד גשם.

על העץ שלנו יש בקושי מקום לשנינו, אבל זה המקום היחיד שיש לנו בו פרטיות.

אני וגרג גרים באכסנייה שבה גרים 30 איש בסך הכל. שישה בכל חדר, ומנות המזון שמחלקים שם זעומות, ולכן .אנחנו משיגים את האוכל בציד או גנבה בשוק במרכז הכפר איוואנה.

המשכורת שאני ואחי מרוויחים גם זעומות, בקושי מספיק לתשלום באכסנייה.

אני נפחית בכבשן השחור וגרג מכונאי בגלינטאות. אנחנו עובדים מגיל 12, גיל שבו מסיימים ללמוד בבית הספר. אני מפלסת את דרכי בצמחייה ומרימה ענפים יבשים. אני מחליקה על משהו רך ודביק, ולמרבה החלחלה אני מגלה שזו חשופית.

בדרך חזרה אל העץ אני ממלאה את הדלי במי נהר.

אני בוחנת את דמותי תוך כדי. אני אדם מוזר למראה, אני מביטה בעיניי המשונות המסוגלות להרתיע כל אדם שיעז להסתכל לתוכן עמוק מספיק.

הימנית כחולה, והשמאלית ירוקה, שערי קצר וחלק שחור כשמי חצות, ועורי לבן וחיוור כמו הירח המלא. עיניי בוחנות את ההשתקפות במים של הצלקת המעוקלת שאבי השאיר עליי כשהייתי ילדה. כשרצח את אימא שלי. הוא להשאיר חותם על נפשי. הוא צילק את פניי. זה אירוע שלא אשכח לעולם.