רוחות לחות נושבות ביער סמוך לכפר מארנה, ומרעידים את החלונות של בקתתי הרעועה. אני יושב בכורסא מתפוררת, ושמיכה ישנה עוטפת את כתפיי. עלים יבשים ופיסות נייר פזורים על הרצפה, האש באח הבליחה ושרפה, ואני מוצא את עצמי תוהה- מה עם האחיינית שלי מטילדה המכשפה? יש לה כל כך הרבה פוטנציאל. חבל שתבזבז אותו לריק. למה היא לא מממשת אותו? יש לה כל כך הרבה ידע. למה היא לא מנצלת אותו? אבל אני חוזר בעצמי. למה אני עוסק בלי הרף במטילדה? שוב אני מזדעף ומרסן את הדחף לנער את הראש כמו כלב. אין לי זמן לדברים כאלה. למרות כל חקירותיי, עדיין לא התקרבתי אל מטרתי. אל סוד חיי הנצח. מתחת למזרן הקש שבפינת הבקתה יש ארגז נעול, ובתוכו צרור הדפים שלקחתי מבית כנסת השרוף לפני זמן רב. בין פיסות נייר הישנות היו תחובים דפים חדשים שעליהם שרבטתי את הנוסחאות, תרשימים והערות, בניסיון למלא את פערי הידע שלי. כך נהפכו הדפים לרשומות מחקר וגם ליומן מסעותיי.
מאז היום ההוא בבית הכנסת, נדדתי מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, וכל הזמן חיפשתי את הפיסות החסרות. בעיירה אחת מצאתי אישה שנחשבה למכשפה, גנבתי את הידע שלה והפכתי אותה לאילמת כדי שלא תוכל לקלל אותי.
באחת מהשנים, באביב, גורשתי מכפר אחר אחרי שכל הכבשים ההרות בטווח 15 קילומטר המליטו טלאים בעלי שני ראשים. מישהו העלה רעיון להאשים את היהודי המשונה בכישוף, וצדק במקרה הזה, אם כי בלהט קנאתם גרשו גם מיילדת זקנה חפה מפשע, וגם כסיל אחד מהעיירה.
לאחר שעברתי מהעיירה לכפר אחר, החלטתי לבוא לבקר אצל רבי זקן ששכב על ערש דווי, ולשם כך התחזיתי לשד, אחד מבני לילית שברח מגיהינום כדי לענות אותו. כך האלצתי את הרבי המבועת לגלות לי שראה פעם אחת נוסחאה לשיקוי שנקרא "מי החיים." אבל כשהמשכתי לדחוק בו שימסור מידע נוסף, פרחה נשמתו מגופו של הרבי הזקן. ראיתי את נשמתו חומקת מבין אצבעותיי, נהמתי בזעם ובתסכול, ואני בטוח שדמיתי עוד יותר לשד מהגיהינום.
לאחר מכן חדלתי מנדודי, הלכתי והזדקנתי. ומדי יום ביומו התקרבתי אל המוות שממנו אני משתוקק מאוד להימנע. אני מביט באש ומגיע להחלטה. אני קם, לובש מעיל ישן, ומעווה את פניי כשעצמותיי חרקו. אני ניגש אל שולחן עץ גדול, לוקח קערת פח ויוצא החוצה. השלג כיסה במהלך הלילה את העצים ואת האדמה החשופה. בשתי ידיי אני גורף את השלג לתוך הקערה, וכשאני חוזר לבקתה, אני ממיס את השלג סמוך לאח. אני מוציא את הספר המתפורר מהארגז, מעיין בעמודים המתאימים ומוודא שאני זוכר היטב את הנוסחה. מתוך ארנק העור שלי, אני מוציא את אחד ממטבעותיי האחרונים, מתיישב ברגליים שלובות על הרצפה מול קערת מי שלג, לופת בחוזקה את המטבע בידי, וממלמל לחש ארוך. בידי הפנויה אני מרים בזהירות את הקערה. עוד לחש, נשימה עמוקה... ושופך את הקערה מעל ראשי.
הלם המים הקפואים על פניי...
ואז אני נעלם ואני במקום אחר.
כובד עצום העיק על חזי. נצח של מים מונח מעליי, דוחף כלפי מטה, שובר את גופי וטוחן את עצמותיי. מעולם לא היה לי קר כל כך. אלפי שיניים זעירות כרסמו בי. השחור הבולע השתרע לכל עבר.
ואז במפתיע, המצב משתנה. הכובד הוסר מעליי, לא הייתי קבור יותר מתחת לאוקיינוס אלא ריחפתי מעליו, קרוב על פני המים, מהר יותר מכל ציפור. מים נעלמו מאחוריי, קילומטר אחר קילומטר, ורוח שאגה באזניי. כפר קטן הלך וגדל מרחוק. אני מביט מטה אל הרחובות הצרים של איוואנה, כפר שבו מטילדה גרה בו. והכפר הזה צופן בליבו דבר מה יקר.
מהו הדבר?
קול דומם לוחש את התשובה.
חיי אין קץ.
אני צף ועולה, פוקח את עיניי, ומשתעל. הקערה מוטלת הפוכה על הרצפה, מים קפואים נטפו מפניי ובגדיי. אגרופי בער; המטבע נעשה קר כקרח. שאר היום שכבתי במיטתי, מכווץ ורועד, עטוף בכל שמיכה שהיה ברשותי. מפרקי אצבעותיי כואבים, אך אני רגוע ודעתי צלולה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נו, מה אתם אומרים, נכון זה גאוני??!!
זאת פעם ראשונה שאני משנה נקודת מבט של דמות. כן, זה מאוד מעניין כי מסתבר שצריך גם לשנות קצת את הצורת כתיבה, במיוחד אם זה מנקודת מבט של זקן מכשף.
אני מאוד מקווה שאהבתם את הפרק, הוא בהחלט מיוחד. עשיתי בכוונה שהפרק הקודם יצא קצת ארוך יותר כי הפרק הזה קצר יחסית אבל שווה. (וכן כן, כתבתי את הפרק הזה לפני פרק 12, לא יכולתי להתאפק...)
תודה רבה על כל התמיכה, אני אוהבת אתכם המוןןןןןןןן❤️❤️❤️
תודה לכל מי שמצביע ומגיב!!!!!!! אתם מעוררים בי מוטיבציה ומעודדים אותי לכתוב, ועושים לי מלא השראה. שוב, תודה לכם, בלעדיכם הסיפור הזה לא היה חי!!!
YOU ARE READING
חורבן הירח
Teen Fictionאני מרגישה את חוד הסכין של אבי חותך את הלחי שלי. מפיו נודף ריח של אלכוהול. אני שומעת את קול צרחותיה ותחינותיה של אימי ברקע. חושיי מתערפלים, ואני מרגישה כמעט מנותקת מגופי. הדבר היחיד שמחזיק אותי בהכרה זה הדאגה לשלום אימי, אבי נהנה לענות אותנו ולראות...
