נקודת מבט לואי:
ראש כואב.
זה הדבר היחידי שהרגשתי כשפקחתי את עיני.
רופא מרשים נכנס לחדר בלווית כמה אחיות ואחריו אשה שנראתה מודאגת,
היא רצה לקראתי וחיבקה את ראשי, תוך שהיא בוכה וממלמלת "לואי, לואי שלי. אתה בסדר"
כאב לי קצת, כי היתה לי תחבושת על הראש אבל שאלתי בבטחון "מי את?" היא הסתכלה עלי המומה והחליפה מבטים עם הרופא והאחיות.
היא התקרבה אלי ושאלה בקול רך "לואי... אתה לא יודע מי אני?"
"אני אדע אם תגלי לי" צחקתי ונתתי לי כיף בראש על הבדיחה המוצלחת.
כואב לי הראש.
הרופא התקרב אלי ושאל "מה אתה זוכר?"
ניסיתי לאמץ את מחשבתי אבל כלום.
"אני זוכר רק מכונית כתומה מתנגשת במכונית.
ואותי צועק. היה שם עוד מישהו. אני לא מצליח להזכר מי." כיווצתי את מצחי במאמץ לחשוב אך הרופא הניח יד על כתפי.
"אתה צריך הרבה מנוחה, לואי."
אז קוראים לי לואי!
ולמה האישה הזו מסתכלת עלי במבט כזה?
זה מפחיד.
"הוא נשאר כאן כדי להבין אם זו אמנזיה זמנית או שזה לצמיתות. את נשארת איתו ללילה?" שאל אותה והיא הנהנה במידיות.
יופי.
אולי היא תוכל להסביר לי מה קרה.
הרופא והאחיות יצאו מהחדר והיא ניגשה אלי מתיפחת.
"לואי, מתוק שלי. כל כך פחדנו" היא ליטפה את שערי הלוך ושוב.
"סלחי לי אבל מותר לי לשאול מי את?" היא פערה את עיניה אך מיד ענתה
"בטח, אני אמא שלך. האישה שאתה הכי סובל ממנה אבל בכל זאת הביאה אותך לעולם" קרצה לי. היא נחמדה.
"תוכלי לספר לי על עצמי?" שאלתי בשקט, זו הרגשה מזעזעת לא לדעת כלום על עצמך.
"כמובן לולו" היא חיבקה אותי קלות ונשארה קרובה אלי.
"אז אתה לואי וויליאם טומלינסון, אתה בן 17 ובכיתה יא. יש לך שתי חברים טובים, זאין ונייל. ובן זוג-"
"רגע! אני הומו?" קטעתי אותה.
"כן חמוד שלי. אלא אם מעכשיו תרצה אחרת, חשוב לי שתדע שאני מקבלת אותך לא משנה את מי אתה אוהב".
"טוב.. תודה. אשמח שתמשיכי" מלמלתי בבושה. פרט חדש על עצמי.
"אז כמו שאמרתי לך יש לך את ליאם וגם את הארי"
"יש לי שתי בני זוג?" עיקמתי את ראשי בבלבול
"אני לא בדיוק יודעת. יקירי. זה החיים שלך.
מה שבטוח נייל וזאין מתים לפגוש אותך"
"אני לא מכיר אותם, אמא" הגיתי את המילה הזו לאט.
"אתה תכיר. חברים זה בלב לא בראש. ואתה תזכר בהכל. זה זמני, אני מרגישה את זה!" היא קמה ממיטתי והלכה לדלת.
"אני הולכת לקנות משהו בקפיטריה, רוצה משהו?"
"קרואסון חמאה" ביקשתי.
"אתה רואה!" מחאה כפיים ברגש "קוראסון חמאה זה האוכל האהוב עליך, מה שזוכרים בלב לא צריך לזכור בראש!" חייכה אלי ויצאה מהחדר.
וואו.
מה הלך כאן עכשיו?
מה שבטוח, אמא שלי בן אדם נחמד מאד!
נמנמתי קצת במיטה והתעוררתי כששמעתי קולות מתקרבים.
"את בטוחה שהוא לא זוכר כלום?" מישהו שאל
"אולי הוא מותח אותנו" שאל קול אחר.
"הוא לא זוכר אתכם. דיי לפחד! אתם החברים הכי טובים שלו! הוא עדיין אותו לואי!" את הקול הזה זיהיתי! אמא שלי!
היטבתי את ישיבתי על המיטה וחיכיתי שיכנסו בדלת.
נער שחום עם עיינים חומות הופיע ומיד מאחוריו נער מחומצן עם עיינים תכולות.
הם נכנסו עם חיוך ביישן כשאמא דחפה אותם לתוך החדר, ממש צמוד למיטה שלי.
כשראתה שהם לא מתכננים להוציא מילה וגם אני יושב ולא אומר כלום היא תפסה את המושכות,
"אז לואי" היא התחילה בפאתוס "זהו זאין, נער מקסים, אתם חברים מאז שאתם ככה" היא עשתה תנועת עירסול בידיה וזאין, הבחור השחום ואני צחקנו, מחליפים מבטים מבוישים.
"וזה" היא הצביע על הנער המחומצן "נייל, הוא מאירלנד וישר התחברתם!" הוא היה קצת פחות ביישן ולקח את ידי, מנשק אותה וצועק "כל כך דאגנו לך ואתה פשוט לא זוכר אותנו?" הוא ממש צווח וכולנו צחקנו,
"אתה נראה מישהוא שלא שווה לשכוח אותו" אמרתי עם עיינים נוצצות, הם נראים חברים טובים!
"מחשבה נכונה, לואה!"הוא קפץ על המיטה וזרק עלי כרית, התפתח קרב כריות וראיתי את אמא חומקת מהחדר.
אחרי כמה דקות של צחוק נרגענו מעט והתחלתי לשאול אותם שאלות.
היה להם קצת קשה לענות כי בכל אופן מדובר בחיים שלי והם בסך הכל ראו מהצד, לא מהמחשבות או הרגשות שלי, אבל הם ידעו הרבה עלי.
הם כנראה חברים טובים.
עכשיו נשאר לפגוש את ליאם. בן זוגי.
ואת הארי, שלא בדיוק מובן לי הסיפור איתו.
YOU ARE READING
Chasing Shadows - Larry Stylinson
Fanfictionמכיל: תכנים מיניים לארילארילארי טריגרים: אונס התאבדות
