~יומן מחשבות~

חלק 27 - מפלצת החרדה

היוש!
מקווה שאתם שורדים בינתיים את שנת הלימודים ואולי אפילו נחמד לכם ⁦(⁠◔⁠‿⁠◔⁠)⁩
חשבתי שאפרוק פה קצת, כמו כתיבה טיפולית שתעזור לי לעבד הכל ⁦ಠ⁠﹏⁠ಠ⁩
(ואולי גם לצאת סוף סוף מהמשבר כתיבה המחרפן הזה ⁦(⁠ ⁠ꈍ⁠ᴗ⁠ꈍ⁠)⁩ )
מחכה לשמוע מה אתם חושבים⁦  ¯⁠\⁠_⁠(⁠ツ⁠)⁠_⁠/⁠¯⁩
.......................................................................

אני מנסה.
באמת שאני מנסה.
מנסה לעמוד בקצב,
לחייך ברגע הנכון,
להתרכז במספרים על הלוח,
לזכור לנשום כשהחרדה מטפסת.
היא כל הזמן מטפסת.
אם יש משהו שלמדתי מאז שהיא צצה זה שאני צריכה למשוך אותה לפני שהיא מגיעה לצמרת, לא לתת לה להמשיך לעלות.
טוב, זה לא בדיוק נכון.
בהתחלה היא צצה, ראתה שאני לא יודעת להילחם נגדה וכך היא התגברה עד שאי אפשר עוד, רגע לפני הכנעה.
יהיה יותר נכון להגיד שלימדו אותי מה לעשות.
כמו פעוט שמלמדים אותו ללכת, מידי פעם צריך לתפוס אותו שלא ייפול.
המפגשים הפסיכולוגים עזרו ועוזרים.
כמו צבא של עצות קטנות שמפרקות את החרדה. עד הפעם הבאה שהיא תצליח להתגבש, לפחות יהיו לי כמה רגעים של שקט.

אז אני יושבת בכיתה,
אני נושמת עמוק,
אני מתעסקת עם הידיים, מקרקעת את עצמי ברגע כדי להזכיר לעצמי שהכל בסדר,
שהשיעורי בית שהמורה כותבת לא יפגעו בי, שאני עושה כמה שאני מסוגלת כרגע.
די קשה להתרכז כשהגוף שלך רועד מלחץ, הלב פועם מהר מדי והמוח מוצף.

עברו שבועיים מאז שהתחלתי ללמוד וכבר יש לי ערימת משימות באיחור שכל פעם שהמוח שלי נזכר בהם הוא קופץ וחונק אותי מבפנים.
אבל אני אומרת שיהיה בסדר, כי יהיה בסדר, בסוף יהיה בסדר, יהיה אפילו טוב, די כבר לדאוג, הכל יהיה בסדר.
בסוף תצליחי לעשות שיעורי בית וזה לא יהיה שלושה תרגילים ושעה וחצי של בכי.
אז אני מנגבת את הדמעות והולכת לישון.
עוד יום שלא עשיתי בו הרבה.
אבל אולי דווקא כן עשיתי.
כי קמתי בבוקר למרות שהגוף שלי התחנן לחזור לישון,
כי הצלחתי ללמוד בכיתה,
כי הצלחתי להרגיע את החרדה, גם אם רק בערך.
גם אם לא ממש.
אולי כי הצלחתי לא לפחד מהחרדה,
השלמתי עם זה שהיום יהיה קשה יותר להרגיע אותה.
היא כמו חיית פרא רעבה וכל דבר שמפחיד אותי רק מעורר את קיבתה יותר.
כשאני חוגגת את הניצחונות הקטנים,
את זה שהצלחתי לעשות קצת יותר ממה שחשבתי, אני גם מנצחת אותה, גם אם רק לרגע.
והרגע הזה שווה את כל המאבק המתיש.
כי ככל שהזמן עובר, עם כל הצלחה זעירה, הרגעים הרגועים מתארכים ותופסים את מקומה של מפלצת החרדה.
המפלצת מצטמקת.
החרדה נדחקת הצידה.
סוף טוב, הכל טוב.

עד-
עד התקף הרעב הבא שלה.
נגיד, שעתיים אחר כך?
אפשר להספיק לראות סרט.
או להתחיל להשלים את המטלות.
הכל תלוי בך.
ובה.

תמיד זה תלוי גם בה.