נ.מ יואב:
הייתי מרוכז במשימה שהצבתי למיה. ניסיתי להתרכז על איך להעביר את החומר, אבל ככל שהזמן עבר, הרגשתי משהו משתנה. פתאום היא נראתה אחרת. לא כמו הסטודנטית שאני מכיר, אלא מיה, מיה שמביאה איתה משהו יותר... אישי. כל תשומת הלב שלי נמשכה אליה. כל מילה שהיא אמרה הייתה חדה יותר, כאילו כל צליל היה מרגש אותי יותר.
הייתי כל כך עייף ממה שקורה בתוכי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. היא קיבלה את השאלה שלי, ענתה בהגיון, אבל זה לא היה רק זה. כל מבט שלה, כל חיוך קטן, היה כמו זרם חשמלי שמזעזע אותי. ובאותו הרגע, כשהיא הסתכלה עליי עם עיניים שמחפשות תשובה, פתאום היא נראתה כל כך יפה. לא יפה במובן של "סטודנטית יפה", אלא... יפה ברמה שאי אפשר להסביר. כאילו היא הייתה כל העולם באותו רגע.
הייתי קרוב אליה. כל כך קרוב. כמעט יכולתי להרגיש את נגיעות שלה, את הקשר הזה שמתפתח, שגורם לי לאבד את המילים. כמעט בלי לחשוב, הגוף שלי נמשך אליה. אני לא יודע אם זה היה החום שבחדר, או שהיא פשוט הייתה שם בצורה שמערערת אותי, אבל הרגשתי את השפתיים שלי מתקרבות לשלה.
אבל בדיוק ברגע שהייתי שם, על קצה ההחלטה אם להתקדם או לא, משהו בבת אחת עצר אותי. לא ידעתי אם זה היה בגלל שאני המורה שלה או כי פשוט הייתי מבולבל. זה לא היה נכון, זה לא היה המקום או הזמן, זה לא היה מה שאני אמור לעשות.
התנערתי בחדות, התנתקתי מהמחשבות האלה, והסתובבתי. "סליחה," אמרתי בקול נמוך, מנסה להסתיר את המבוכה שלי. "זה... אני... לא יודע מה קרה."
היא הינהנה, עיניה מבולבלות, כאילו לא הבינה לגמרי מה בדיוק קרה. אבל זה היה שם, ברור לשני הצדדים. משהו שנע בין הפיתוי, המבוכה וההבנה שזה לא הזמן.
נ.מ מיה:
הייתי כל כך מופתעת. לא הייתי מוכנה לזה. הרגע ההוא, שבו הוא כמעט... כמעט התנשק איתי, היה אחד הרגעים שאני לא יודעת איך להסביר. זה לא היה כאילו הוא פשוט היה נעים אליי, זה היה כאילו הרגשתי כל כך הרבה, באותו רגע. הרגשתי את הלב שלי דופק. כל חלק בי רעד, אבל לא בגלל פחד, אלא בגלל משהו אחר. משהו חזק. משהו שאני לא יכולה להסביר.
הכל התחיל כל כך רגיל, שיעור נוסף, אנחנו מדברים על פסיכולוגיה, ואני יודעת בדיוק מה אני צריכה ללמוד. אבל אז הוא היה כל כך קרוב אליי, ולא יכולתי להימנע מזה. הייתי כל כך מודעת לכל תנועה שלו, כל הבעת פנים, כל מילת עידוד או אפילו מבט. איך זה קרה? איך מצאתי את עצמי מתמוססת במבט אחד כזה?
היו רגעים, שניה לפני שזה קרה, כשהייתי כמעט בטוחה שהוא עומד להתקרב אליי, והלב שלי התחיל לדפוק יותר מהר. אבל אז הוא פתאום התרחק. אני לא יודעת אם זה היה מבוכה, או אם הוא פשוט לא יכול היה להכיל את זה. ואני... אני לא יודעת אם זה היה מה שחשבתי. אני לא יודעת אם זה בכלל היה אפשרי.
הרגשתי את הצורך שלי לנשום, לא להסתכל עליו, לא להגיב. איך זה קרה? איך מורה שלי, מישהו שאני רק רוצה ללמוד ממנו, יכול להוציא ממני את כל הדברים האלה? אני לא יכולה להיות במצב כזה. אין לי זמן להיות מבולבלת, במיוחד לא על מישהו כמו יואב. הוא מורה שלי, ואני סטודנטית שלו, וזה לא יכול להיות משהו אחר.
אני יודעת שאני לא אמורה לחשוב על זה עכשיו. אבל לא יכולתי להפסיק. כל השיעור הזה היה כמו מסכת תסכול אחת גדולה, והמשמעות של כל דבר שנעשה פתאום השתנתה. כשאמר "סליחה", הייתי בטוחה שהוא מתכוון על משהו אחר, אולי על ההתנהגות שלו, על איך שהוא התנהג באופן כללי, או על משהו שהוא לא היה מודע אליו.
היה כל כך הרבה שתיקה בין שנינו אחרי זה. לא היו מילים. אולי זה לא היה רק מה שקרה עכשיו, אולי זה כל מה שהוא לא אמר. אולי הוא הרגיש את מה שאני הרגשתי.
הייתי כל כך מבולבלת. רק רציתי שיהיה לנו שוב את השיעור הרגיל הזה, השיעור שבו אנחנו פשוט לומדים פסיכולוגיה. אז אמרתי לו "זה בסדר", כי זה היה הדבר הנכון לומר. אבל הלב שלי לא הרגיש בסדר בכלל.
YOU ARE READING
הסוד שבין השיעורים
Romansaבין כיתת הלימוד לסיפורים האישיים שמסתתרים מאחורי כל פנים, הם מצאו את עצמם נפגשים. הוא, המורה הקשוח והמרוחק, היא - סטודנטית עם סוד עמוק שמאיים לצוף. כל שיעור הוא סיפור חדש, כל מבט מעורר מחשבות שלא ניתן להחביא. הם לא אמורים להיות שם, קרובים כל כך - הו...
