ממני אליך; אהוב נעורים

פרק 13: דרך ללא מוצא

ניסיתי לפקוח עיניים, כי אני ערה, אבל חשוך פה מדי. שקט מדי. בעצם לא שקט, מנגינת החליל שמציפה את חדרי ברעשים העדינים חודרת לראשי וגורמת לכאב ראש נוראי. אני צריכה שקט.
אני עוצמת שוב עיניים ונותנת למנגינה לכוון אותי מחדש אל השינה.

אני ערה. עכשיו כבר בוקר. אני חושבת.
אני מסתכלת על השעון שבטלפון- 14:13
ישנתי הרבה, כנראה חזרתי ממש מאוחר הביתה.
מחשבות רבות מנסות לפרוץ את הסכר אבל אני נלחמת בהן, ממש לא מסוגלת להתמודד איתן עכשיו.
אלוהים מה קרה לי ביד???!!! אני לא זוכרת שחתכתי כל כך עמוק ועקום. זה כל כך מכוער. וכואב, זה גם כואב. אני חייבת להתאפס על עצמי, זה כבר לא מצב אפשרי, לא מקום שאני אמורה להיות בו. ריו יתאכזב ממני כשידע, אסור לי לאכזב אותו יותר. אסור אסור אסור. אני צריכה להמשיך.
צעד ראשון להיכנס למקלחת.
אז אני נכנסת למקלחת, מושכת את הזמן ונותנת לעצמי להתנקות מהכל. מהלכלוך הפיזי והנפשי. מה שאני יכולה אני שוטפת ממני.
אין לי מושג איזה יום היום אבל זה לא משנה לי. אין ליום הזה משמעות אם ריו לא חלק ממנו.

כשאני יוצאת מהמקלחת אני לוקחת את הטלפון שלי ורואה כמה הודעות מורוניקה ששואלת למצבי. אני מתעלמת. לא אכפת לי ממנה, היא לא יכולה להבין אותי, היא רק תגרום לי לבכות עוד.
הטלפון שלי זקוק להטענה אז אני מטעינה אותו מחוץ לחדרי ונכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה.
אבל אני לא רוצה להתכרבל בשמיכה, אני רוצה עם ריו. אני רוצה חיבוק ממנו, רק עוד אחד. אחד אחרון, אבל אחד כזה שלא נגמר עד שאני מוכנה לשחרר. כי אני עדיין לא מוכנה לשחרר אבל אין לי שום חיבוק לשחרר. כבר איבדתי אותו, אין לי מה לעשות עם זה כבר.

נרדמתי שוב.
כשהתעוררתי כבר היה ערב. אבל חזרתי לישון שוב אחרי שקמתי בלי כוחות לשתות מים ולהתפנות.
הגוף שלי כל כך חלש והלב שלי קורס, אני לא רואה שום סיבה לא להתאבד. אין לי כלום, פשוט כלום.
ורוניקה השאירה עוד כמה הודעות, אבל למה היא לא מבינה רמזים. היא יודעת שאני מסננת אותה, שתקבל תרמז כבר ותפסיק. אני עצבנית עליה למרות שלא עשתה לי כלום חוץ מלדאוג לי.

*******
אני: ורוניקה אני לא רוצה לדבר עכשיו, תפסיקי לשלוח לי הודעות

ורוניקה: חיים שלי את פשוט חיה בסרט אם את חושבת שאני לא אתחקר אותך לגבי המצב שלך, שמעתי נכון?? היית אתמול במסיבה של ראלף??? את מחפשת צרות בכוח? ונתת לו לגעת בך? אמרו לי ששכבתם, מה נסגר איתך תגידי לי?

אני: ורוניקה עזבי אותי, את לא יודעת כלום

ורוניקה: אני כן יודעת, אני יודעת שריו מת ואת מאבדת את עצמך. אני יודעת גם שמישהו חייב לסטור לך שתתעוררי כבר, ריו מת ולא יחזור אף פעם. עוד מעט את מתחילה את השנה האחרונה שלך בבית ספר, אז תחזרי לעצמך מיד, תפסיקי לרחם על עצמך ולהזניח אותך

אני: פשוט תעזבי אותי, ידעתי שלא תביני אותי

*******

ורוניקה המשיכה לכתוב לי אבל אני סגרתי את הטלפון. אני יודעת שהיא צודקת אבל אני לא רוצה שהיא באמת תהיה צודקת, אני יודעת שאני חייבת לצאת מאיפה שאני אבל אני לא רוצה להמשיך, פשוט אין טעם.
אני כל הזמן מדמיינת איך אני מספרת לריו מה קורה איתי ומה נשמע איתי, אני כל כך רוצה לחזור לדבר איתו אבל פשוט לא יכולה.
זה לא אפשרי.
אפילו על הכאב ראש המזדיין הזה אני לא יכולה לספר לו, לא יכולה לקבל את החיבוק התומך שזקוקה לו מאוד.
אני פשוט אחזור לישון ואתעורר מחר בבוקר ואחליט מה לעשות עם עצמי.

אז אני נשכבת במיטה ובאמת נרדמת שוב, ממשיכה ברצף השינה הלא הגיוני.
אבל התעוררתי לצערי לפני הבוקר. התעוררתי מבכי. הדמעות זרמו והכאב דקר כל תא בגוף שלי. כל כך כואב.
הרשיתי לעצמי לבכות בקול, להוציא הבהרות מוזרות מהפה שלי ולצרוח את הכאב לתוך הכרית.
בכיתי ובכיתי.
אני מזכירה לעצמי כל כמה שניות שמותר לי, מותר לי לבכות. מותר לי להרגיש, אחר כך יהיה טוב יותר. עוד מעט הכאב יגמר. אבל עכשיו אני חייבת להוציא את הכל.
אז אני ממשיכה לבכות.
אבל משהו השתבש בתוכנית שלי כי התחלתי לכעוס. לכעוס כל כך, על ריו. על עצמי. שוב על ריו, אבל בעיקר על עצמי.
כל כך מר להרגיש את הכעס הלא רצוי הזה, מעורר בחילה. על מי בדיוק אני כועסת כשאני כועסת עליו. על הרוח שלו? על הזיכרונות ששווים אוצר ממנו? או שבכלל אני כועסת כי לא היה לו שליטה על תוצאות הניתוח?
על עצמי היו לי מספיק סיבות לכעוס, אבל עליו פשוט לא מצאתי סיבה. אולי כי כל כך רציתי שיעבור את הניתוח, כל כך ציפיתי לזה שהכישלון הוא הגורם לכעס שלי. הכישלון של אף אחד, של משהו שלא קיים. זה המחלה שלו, שניצחה אותו בלי לתת לו הזדמנות לנצח. אני לא יכולה לכעוס עליו.
אבל בכל זאת המשכתי לכעוס, הכעס ממש היה מורגש. אז לקחתי את הטלפון שלי וגזרתי מעצמי את השיחות שלנו.
את השנים של התכתבויות בצ׳אטים שלנו מחקתי בשניות בודדות.
כי ככה אני אמורה להתגבר עליו, לשכוח אותו. זה הפיתרון הכי טוב.
אבל ידעתי כבר מהשניה שעשיתי את זה שזה לא יעבוד. אני זוכרת, תמיד זוכרת. אותו אני לעולם לא אשכח.
הטעות שעשיתי מוטטה אותי לשינה מחדש. מחר אני אצטער על זה, עכשיו אני חייבת לחזור לישון.
אולי ריו ירצה וישלח לי חיבוק.
אולי.
99% שלא, הרי הוא כבר עזב. החיבוק לא יגיע אלי. אני יודעת את זה טוב, אבל עדיין מחכה. לא נראלי אני אי פעם אפסיק לחכות לו.