קיפלתי את המכתב שכתבתי לפני מספר דקות והכנסתי אותו למעטפה שאותה החבאתי במקום שלא אמצא.
לא רוצה לזרוק את המכתב אבל גם לא רוצה לקרוא את הכאב הזה יותר.
יום חדש מתחיל. יום ללא ריו. אני אצליח לעבור את זה, אני חייבת להצליח.
אני עדיין לא רוצה לענות לורוניקה, לא מגיעה לי חברה כמוהה, אני יותר מדי צרות בשבילה.
אני לא יודעת לאן היום הזה יתקדם. אני עומדת בחדר, בוהה בריצפה, אין לי משהו טוב יותר לעשות.
אין לי מושג למה החלטתי לקום, זה מעשה חסר תועלת. אין לי משמעות כאן. פשוט אין לי שום משמעות.
אני יודעת שאני מועקה, אני יודעת שאני מכבידה, אני יודעת שאני כל הזמן עושה צרות, כל הזמן בעייתית, דורשת יותר מדי לוקחת הכל רציני מדי. אני באמת לא יודעת למה אני כאן, למה אני עדיין קיימת. אני צריכה לעזוב את עצמי, לקחת חופש. לנשום אוויר, לא נשמתי כבר הרבה זמן. שכחתי איך, הכל כל כך חנוק. הכאב מוחץ לי את הלב והריאות, מנסה לסחוט עוד דמעות אבל הכאב עדיין לא יודע שאפילו הדמעות עזבו, כנראה כי השתמשתי בהם יותר מדי או כי ניסיתי להחניק אותן, שילכו ממני כבר. שיעזבו אותי. כוסעמק עם הדמעות האלו. נמאס לי כבר מהן, באות בזמנים הכי קשים, לא יכולות לחכות שאהיה לבד.
אני יודעת שאם אצא מהחדר אצטרך לנהל שיחה עם אחד מדיירי הבית, אבא או אמא.
שון כבר התנדף מפה, מבלה את החופש שלו עם ג׳קי כל הזמן, משלים איתה פערים אחרי השנה הראשונה שלו בקולג׳.
אני מחליטה בכל זאת לצאת, אני צריכה לטפל בעצמי. הזנחתי אותי כבר יותר מדי זמן.
אני נכנסת למקלחת ומארגנת את עצמי כאילו עומדת לצאת לאנשיהו, אני לא יוצרת לשום מקום אבל צריכה להרגיש מטופחת ונקייה.
עכשיו לאכול... שיט
לאכול זה פעולה קשה מדי, זה גם משמין ולרוב גם מגעיל. אני גם לא ממש רעבה, אני יכולה לאכול יותר מאוחר. ארוחת צהריים. ארוחת צהריים אני אוכל. אם אהיה רעבה. אם אני לא אהיה רעבה אז אני לא אוכל, סוף סוף אני מתחילה להרזות קצת. אם אמשיך ככה אוכל להיות יפה, יפה באמת.
קול בראשי ביקש שכן אשב לאכול כי זה חשוב ולא אכלתי כלום כמעט השבוע, מאז שריו הלך לו.
אבל השתקתי את אותו קול מהר, אני לא אוכלת. אני לא רעבה. בכלל לא רעבה, אז למה לאכול בכוח? לא צריך, זה לא שווה את זה שאהיה שמנה. לא שווה את זה.
אני מגיעה להחלטה סופית ומתעלמת מהבטן שטיפה הציקה לי כשלא נתתי לה מה שביקשה. אבל אני לא רעבה, כשאני אהיה רעבה אני אוכל.
"בוקר אור ג׳ניפר, איזה כיף לראות אותך מחוץ לחדר" אבא שלי אומר לי.
תודה רבה אבוש, עכשיו אני מרגישה כמו נסיכה, אין לי כוח אליו. שיהיה ציני בזמן אחר, לא עכשיו. לשם שינוי שפעם אחת יראה לי אהבה כשאני צריכה אותו, עכשיו אני ממש צריכה אותו. צריכה אותו בתור אבא תומך לא בתור ליצן רפואי.
אני מגזימה עם המחשבות שלי אבל אני גם ככה עצבנית עכשיו, אין לי כוח אל עצמי אז איך אליו יהיה לי.
"בוקר, אבא. מה שלומך?"
"שלומי פשוט מעולה, הבוקר התחיל מעולה ורגוע ועוד מעט אצא למשרד. בכל זאת צריך לעבוד" וואו אבא, פשוט מושלם שהיום שלך מעולה.
"יש לך תוכניות להיום?" שואל ואני יודעת שזמל החקירות מתחיל.
"לא"
למה? בטח ורוניקה תרצה לבלות איתך"
"אני לא רוצה להיפגש איתה"
"חבל, את יודעת שהיא לא תחכה לך לנצח אם תמשיכי להזניח אותה ככה"
"אני יודעת, לא חידשת לי"
"קרה משהו שאת ככה עצבנית עלי? מה יש לך את על הבוקר? הכל בסדר?"
הוא מתחיל להתעצבן ואני כבר יודעת שזה לא יעשה טוב בשום צורה.
אני רוצה לצעוק לו שלא, אני לא בסדר. אני קורסת. רע לי. אני מתגעגעת. אין לי כלום, אין לי אף אחד.
רוצה לצעוק עליו שרועש לי, שהוא עושה לי רעש. אני רוצה להגיד לו כמה אני רוצה כבר לשים להכל סוף. פשוט להתאבד, הפתרון הכי טוב.
אבל אני בוחרת לשתוק במקום זה.
"אני בסדר, לא קרה כלום" אני מצליחה להגיד בלי שהקול שלי ירעד ומעודדת את עצמי בראשי על זה.
"טוב אני חייב ללכת, יום טוב לך. תעדכני מה איתך" אבא שם לב לשעה והתחיל לזרז עניינים.
"יום טוב, כנראה שאני אצא להסתובב באחד הפארקים"
"מעולה, תצאי קצת מהחור שלך. ממש מעולה" אבי נשמע מעט שמח יותר וניסה לחבק אותי אבל אני התרחקתי והזכרתי לו שאני מעדיפה בלי מגע.
זה נראה כאילו פגעתי בו כשהתרחקתי אבל אין לי ראש לזה עכשיו.
אני מחליטה שבעוד שעה באמת אצא. יש פארק חדש שנפתח לפני כמה חודשים, שטח גדול של דשא שבחלקו מתקנים לילדים ומתקני כושר כמו בים.
הפארק ממוקם קרוב לאגם נחמד עם טיילת. אני אלך לשם, המקום השני האהוב עלי בעיר.
השעה עברה מהר, לקחתי את הסקטבורד שלי וגלשתי עד לפארק. נחמד להרגיש את הרוח.
הגעתי אחרי עשרים דקות והתיישבתי על הדשא המזמין בצילו של עץ נחמד.
זה היה מרגיע, יחסית שקט, הרוח נושבת וקולות מעט רחוקים של ילדים צוחקים ורצים הגיע לאוזני.
פרסתי את הסדין שהבאתי איתי בתיק על הדשא ונכשבתי עליו, עם הפנים אל השמיים ועיניים עצומות.
המקום בו רבצתי היה ניסתר לעין מהכביש והטיילת הקרובה. כמו חלקה אישית רק לי ולמחשבות שלי.
פרשתי את ידי מתחת לראשי והפסקתי לדאוג, אין לי ממה לדאוג.
מה שיש לי הוא שלי ומה שאין לי כנראה אני לא צריכה. יש לי חיים וגוף, יש לי אותי. אני צריכה להתחיל לטפל בעצמי לפני שיהיה מאוחר מדי, ריו באמת כבר לא איתי, כבר לא כל כך שלי אבל זה לא תירוץ לעזוב הכל. זהו, תקופת הבטלנות נגמרת עכשיו.
הגיע הזמן שאני אעשה דברים עבורי ועבור הבריאות שלי. וגם עבור העתיד שלי, כי יש לי עתיד. ואם אני רוצה שבעתיד שלי יהיה טוב יותר אז אני צריכה להתחיל לעבוד על הטוב הזה עכשיו.
אבל זה כואב, ההחלטה הזו. זה כואב להמשיך הלאה בחיים. יום ועוד יום, בלי ריו. זה כואב.
נשארתי בעיניים עצומות, ממשיכה לחשוב אבל מרגיעה את עצמי בנשימות עמוקות ומתרכזת ברוח. בצל. בשמש המלטפת.
"שלום שלום, ג׳ייד" קול של אדם מוכר דיבר אלי כשגוף רחב חסם את השמש פתאום.
רגע, זה צ׳ארלי? שמעתי עכשיו את צ׳ארלי? פאק איזה פאדיחה.
עבר רק יומיים מאז האיבוד שליטה שלי במסיבה ואני מתביישת בעצמי. מאוד מתביישת. נהגתי בטיפשות. טיפשות מוחלטת.
אין לי איך להתחמק מזה, אני יודעת שאין לי.
פאק.
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
ChickLitג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית והתקפי חרדה*
