עבר שבוע.
שבוע מאז שריו עלה לשמיים.
לא, הוא לא עבר את הניתוח. הוא היה שייך לאחוזים הלא יוצלחים.
ואני... אני נשארתי לבד. ריו עזב. הוא השאיר אותי כאן לבד.
נזכרתי בשיר שהכרתי לא מזמן, במשפט שכל כך מתאר את מה שאני מרגישה:
"אהובי כבר לא ישוב,
לקח את כל מה שחשוב"
כואב לי כל כך, הראש מתפוצץ לי מבכי שבכיתי אותו בצעקות כאובות או שהחנקתי אותו עמוק בחשכה. אני יודעת שריו לא היה רוצה לראות אותי ככה, כל כך פגועה, כל כך מרה.
הבדידות שעוטפת אותי חונקת אותי מכל כיוון. לדעת שזה נגמר, התקופה המאושרת של ריו וג׳ניפר. זה נגמר. ריו כבר לא כאן ואני עצמי כבר לא מכירה אותי.
הדמעות זולגות וזולגות. בוכות את עצמן, לא מבקשות רשות ומכערות את הפנים שלי, גם לא נותנות לי לראות.
בכל נשימה ונשימה שלי טמון חלק של ריו, אז איך הוא לא כאן? איפה הוא?
אני צריכה אותו, ממש צריכה אותו. שיחבק אותי על שאיבדתי אותו.
זה פשוט לא מסתדר לי, הניתוח היה אמור לעבוד. הוא אמור להיות כאן. למה זה ככה? איפה הוא?
איפה אתה לעזאזל, ריו? אחרי הכל אתה בכל זאת נטשת. הבטחת לי שלא תעזוב אותי!!!! הבטחת! אהבתי אותך מכל הלב. מכל הנשמה. ואני יודעת שגם אתה אותי, אז איך הגענו לזה?! איך????!!!!
הפעם לחצת על ההדק. על ההדק של הרובה שמכוון לי ללב מרגע שהתאהבתי בך, דווקא ממך לא ציפיתי לזה, דווקא בך בטחתי יותר מכולם. נתתי לך להיכנס כל כך עמוק אלי ללב שכבר היית צריך להשמיד אותו, ראית איך הוא מכוער כזה. ראית.
היית צריך לנוח מהתרופות ואני רק הכבדתי. זה לא פייר. זה
לא
פייייייר.
זה לא פייר.
הכאב בא כצונאמי ואני לא יודעת מה לעשות איתו. פשוט לא יודעת. הוא מטביע אותי, מציף אותי. אני נחנקת. לא מצליחה לנשום.
אני מרגישה את הקיא עולה ורצה אל השירותים, מרוקנת את הקיבה הריקה שלי.
בשבוע האחרון לא הכנסתי כמעט כלום לפה שלי, רק כשהכריחו רותי הייתי אוכלת משהו קטן ואז מקיאה אותו. הקאתי כל כך הרבה שאפילו המיצי קיבה שלי אזלו.
חלשה ותשושה חזרתי לחדר שלי, למיטה שלי. החדר הזה הוא גם של ריו, למרות שהוא לא כאן.
רק חשבתי עליו, רק מחשבה אחת קטנקטנה והצונאמי התחדש לו. מטיח עצמו בי ומטלטל לי את הנשמה.
ואז הכאב ביד הגיע, אחרי שעברתי על עצמי עם הסכין הקטנה של המחדד.
זה צרב.
אז המשכתי.
קראתי פעם בקטע שמישהו כתב, שכשהוא פוגע בעצמו זה כמו לנגן בכינור. לנגן את התווים של הכאב על היד.
ככל שכואב יותר ככה חזק יותר, עמוק יותר וארוך יותר.
חתך אחר חתך.
נגינה אחר נגינה.
יצירת אומנות של כאב, יצירה של רגע האמת.
אני חייבת לצאת מכאן.
אין לי אוויר.
חייבת חייבת לצאת מכאן.
אני לא ממש בטוחה אם מה שאני לובשת מתאים או יושב טוב, טייץ קצר וגופייה קטנה. בדרך כלל בגדי קיץ לים.
יצאתי בלי טלפון. אני, והאולסטאר הלבנות עם הציורים של ריו.
רצתי, קראתי את עצמי וניסיתי למוטט את עצמי עד הסוף. רוצה להיכנס לתרדמת ולא להתעורר לעולם.
המשכתי להתרחק מהבית שלי והתקדמתי לכיוון הצד היוקרתי יותר של העיירה. לא שמתי לב איפה אני רצה ולאן אני פונה אבל לא אכפת לי להיאבד.
אני עוצרת לנשום, חייבת בכל זאת לנשום. אני עוד מעט אחזור לרוץ, רק שנייה.
רעשים עמומים של מוזיקה רועשת הגיעו לאוזני. נשמע כמו מסיבה.
בול בשבילי כרגע.
נתתי לאוזני להקשיב ולרגלי ךנשוא אותי והלכתי והתקרבתי אל הבית החוגג.
עשרות בני נוער, בערך בגילי, רקדו והשתוללו. רובם שיכורים. זיהיתי כמה חבר'ה חוגגים מהבית ספר שלי.
"היי, ילדה. מה את עומדת שם, בואי תחגגי" קרא לעברי מישהו, מציע לי שוט.
הורדתי את השוט ונכנסתי לבית בשמחה. הלכתי להרחבה ורקדתי שם עם כולם. משתחררת יחד עם הצלילים, נותנת להם לרוקן אותי ממחשבות.
בחור זר שלא הכרתי נצמד אלי מאחור והתאים את תנועותיו לשלי. נשענתי אחורה על חזו וזרמתי איתו.
כל כמה דקות עבר או עברה מישהו עם מגש של שוטים, הורדתי אחד אחרי השני. משתכרת ומאבדת שליטה. חייבת לשחרר ללילה אחד.
הבחור הזר הציע לי בירה והתחיל לנשק לצווארי כשרקדנו.
המגע שלו בי עורר בי בחילה והיה ההפך הגמור מנעים אבל לא התנגדתי לו.
"את כל כך כוסית שזה לא הגיוני" לחש לי והבל נשימתו הסריחה מאלכוהול. אבל כנראה גם שלי. "בואי תעלי איתי למעלה, אני מבטיח לעשות לך טוב"
כשהבחור שאפילו לא ידעתי את שמו משך בידי והוביל אותי לחדר ריק התחלתי לחזור לעצמי. לא רציתי עוד לגעת בו, לא רציתי להיות איתו באותו חדר כבר.
"לא... אני לא רוצה. תשחרר ממני" ניסיתי להתנגד אבל הייתי שיכורה מדי.
"לשחרר מכוסית כמוך? ממש לא. אני רוצה לגמור בתוכך, בגוף המעלף שלך"
"לא אני לא רוצה, תשחרר לי את היד" משכתי בידי אבל הוא אחז חזק יותר.
"היא אמרה לך לא, ראלף, שחרר ממנה" קול קשוח ובוגר הצטרף ל"שיח" שלנו.
זיהיתי אותו, הוא היה מוכר. אבל לא זיהיתי אותו לגמרי, לא הבנתי מיהו. אני מחוקה לגמרי.
"בואי אני אקח אותך הביתה" אמר הקול שמסתבר שיש לו גם גוף ופנים. הוא כל כך מוכר לי.
"מ-מה?" איזה בית? בית שלי?
"אוי נו, זה אני, צ׳ארלי. אל תגידי לי שאת כל כך שיכורה זאת לא מזהה אותי" צ׳ארלי! אני יודעת מי הוא. הוא מעצבן. למה הוא מעצבן?
"אתה לוקח אותי לבית?" שאלתי בבלבול
"כן, את רוצה להקיא לפני שנצא לדרך?" לא. אני לא יכולה להיכנס איתו לרכב. זה קרה כבר פעם אחת, זה לא יכול לקרוא שוב. הוא לא יפסיק הפעם, ככה הוא אמר.
"תקשיבי, אני יכול לתאר לעצמי שאת לא רוצה לבוא איתי, שאת לא סומכת עלי. וזה מובן לי מאליו, אבל אני רק רוצה שתגיעי הביתה בשלום. אני השתניתי, אני מבטיח לך. אני לא אגע בך בלי רשות ממך"
"זה יותר מדי מילים, קח אותי כבר הביתה" התעלמתי ממילותיו והלכתי אחריו לרכבו.
על מה שעשה לי המסך השנים כבר סלחתי לו מזמן אבל מה שעשה לי באותו לילה, אני לא יודעת אם אצליח לסלוח לו.
"ריו מת" אמרתי בקול. פעם ראשונה
"אני יודע, בגלל זה את פה, נכון? כדי לשכוח הכל" נכון, איך הוא ידע?
הגענו לביתי לאחר כמה דקות וצ׳ארלי התקשר לאחי שיבוא לעזור לי.
"שיייייין" קראתי אליו בשמחה כשראיתי אותו וחיבקתי חזק.
"התגעתי אליך קוף שמן. אל תעזוב אותי גם אתההההה"
"היי, ג׳ני, בואי ניכנס הביתה? היה לך לילה ארוך מאוד" אחי דיבר אלי יפה ונחמד, כאילו משהו לא בסדר איתי. אני רק שתיתי קצת, זה הכל, לא צריך לעשות עניין.
"תודה גבר" אמר שון לצ׳ארלי.
כעבור עשר דקות כבר הייתי במיטה שקועה בשינה עמוסה בסיוטים על ריו.
הנסיך שחזר לשמיים
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
Chick-Litג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית והתקפי חרדה*
