במשך היום המחשבות שלי המשיכו לזרום. אבל הפעם לכיוון טוב יותר, המצב רוח שלי השתפר ונרגעתי וכך גם הראש הטורדני שלי.
זכרונות מהילדות הציפו אותי, זכרונות עם ריו. כשנותנת אישור לחשוב עליו ותמיד יש לי על מה, יש לנו כל כך הרבה חוויות משותפות, אז המחשבות באות בגלים גדולים.
אני זוכרת שבכיתה ה, אחרי המקרה עם צ׳ארלי, שון גילה את זה, וואוו כמה שהוא היה עצבני.
עבר:
"ג׳ייייייד" קריאתו של אחי הבהילה אותי וניתקה אותי מהספר שקראתי, הוא נשמע כמעט עצבני.
"באה!" קראתי כדי לא להרגיז אותו יותר.
עמדתי בפתח חדרו, מחכה שיגיד לי מה אני צריכה להביא לו. שון החלים כמעט לגמרי אך עדיין ניצל אותי, לא התנגדתי כי אני אוהבת את אחי ורוצה לעזור לו, אבל לפעמים הוא ממש מגזים.
"את יכולה להביא לי כוס מים? פושרים, לא קרים!" אמר בעצבנות, כאילו אני חייבת לו.
"מה יש לך? למה אתה מדבר אלי ככה? אני רק רוצה לעזור לך" שאלתי ובקולי היה אפשר לשמוע שנעלבתי. אני לא אוהבת שצועקים עלי.
"עוזרת, אה?" קרא בארס וקולו היה חזק יותר "עוזרת כמו להתאהב בחבר הכי טוב שלי?! תגידי את נורמלית?! הוא החבר הכי טוב שלי! איך את מעיזה?! הכל אני חולק איתך. הכל! וככה את מחזירה לי?!" צרח עלי, כמעט שאג.
ואני השתתקתי. איך הוא יודע? לא סיפרתי לאף אחד. זה היה הסוד שלי
"עכשיו הכל הגיוני" המשיך בטון רגוע אך עדיין ארסי "למה את כל הזמן סביבנו, למה את רצה אליו כל הפסקה. מה חשבת, שאני לא אגלה? שאת מנסה להפריד ביני לבין ריו? הוא החבר הכי טוב שלי!!! חתיכת חצופה. ולמה את נראית כאילו אני עומד לרצוח אותך?! מההה?! אלוהים מה אתה רוצה ממני?"
"אבל אני לא מאוהבת בו" עניתי בקול צרוד, מפוחד.
"עכשיו את גם משקרת לי? תקשיבי לי ג׳ייד, ריו לא מעיף מבט לכיוון שלך. את קטנה מדי. וריו כבר מאוהב במישהי בגילנו,קוראים לה קת'רינה, אני מציע לך למצוא חברים ולהתרחק מאיתנו, את עדיין יכולה להמשיך לשחק איתנו אבל לא כמו תמיד. ואני לא מרשה לך לאהוב אותו יותר. תבטיחי לי ג׳ייד" הפעם הוא כבר דיבר בשקט, כבר לא צעק.
"אני מתנצל שצעקתי עלייך, לא התכוונתי להתפרץ עלייך ככה" החרטה בקולו הייתה גלויה.
"אני מבטיחה" אמרתי בקושי "אני מבטיחה לא לאהוב אותו יותר. ואני סולחת לך. אתה עדיין רוצה מים?"
"כן אבל אני אקח בעצמי, תודה" הוא נשמע מרוחק יותר אבל אותי זה לא מעניין.
'ריו מאוהב במישהי בגילנו'. לריו יש מישהי. מישהי שהיא לא אני, זה לא פייר. אני אוהבת את ריו. ממש אוהבת אותו, למה הוא לא יכול לאהוב אותי בחזרה? זה לא פייר. הדמעות המלוחות הגיעו לעיני מהר מדי, הייתי חייבת לצאת מהחדר של אחי. הסתובבתי ורצתי לחדרי שבקומה הראשונה. אבל היה לי חנוק, לא הצלחתי לנשום. יצאתי החוצה בריצה, רצתי עד שהגעתי לגינת ילדים, שם פגשתי את ריו בפעם הראשונה.
שם, מתחת למתקנים, כשאני מתחבאת טוב שאף אחד לא ימצא אותי אפשרתי לדמעות לזלוג. בכיתי בשקט, שלא ישמעו אותי למרות שהגינה ריקה.
ריו אוהב מישהי אחרת, מישהי שהיא לא אני. המחשבה דקרה את ליבי. חנקה אותי מכל כיוון, מי ידע שלאהוב זה כל כך כואב?
אבל זה לא היה הגיוני, כי ריו כתב את שמי ליד החתימה של הדמות להערצה שלו. למה שהוא יעשה את זה? זה פשוט לא הגיוני. ולמה הוא המציא לי כינוי? ולמה כשהוא נותן לי כיף הוא משאיר את הידיים מחוברות כמה שניות יותר? ולמה הוא מסתכל עלי הרבה? ולמה האדים כל כך היום כשצ׳ארלי חשף אותו??? השאלות המשיכו לזרום ואני המשכתי להרגיש את הכאב.
שמעתי צעדים מתקרבים, של ילד או שניים אבל התעלמתי מהם, הם לא יכולים לראות אותי אם לא יחפשו.
"ג׳יי-די?" הקול המוכר של ריו לפתע נשמע.
לא. למה הוא פה? אסור שהוא יראה אותי ככה! הוא יחשוב שאני תינוקת מיהרתי לנגב את הדמעות שלא יראה, אבל לא הרמתי את הראש, בטח כל הפנים שלי אדומות ונפוחות. אין סיכוי שאני נותנת לו לראות אותי ככה, במיוחד לא כשהוא אוהב מישהי אחרת.
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
Chick-Litג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית והתקפי חרדה*
