"היי צ׳ארלי" השבתי לו, אני מרגישה את פני מאדימות וממש ממש רוצה שהאדמה תבלע אותי ברגע זה.
"מה שלומך? איך את מרגישה? היית נראית ממש שפוכה במסיבה הזאת, המוות של ריו ממש קשה לך, אה?" צ׳ארלי התעניין בי ושאל לשלומי, זה נחמד שמישהו יודע שאני לא בסדר. שלא מצפה שאגיד שהכל מושלם שם אצלי בעולם שלי.
"ת'אמת אתה צודק, המוות שלו באמת קשה לי, אני מאבדת את עצמי. ראית את זה במסיבה, איך איבדתי שליטה שם.
אני לא בסדר, אני יודעת שלא. אני גם לא רוצה לנסות להיות בסדר, זה לא מרגיש לי נכון פשוט"
אני עוצרת את עצמי מלדבר ומבינה שחשפתי יותר מדי, הקול בראשי התעורר לפתע והתחיל לנזוף בי.
תגידי את נורמלית? למה את מדברת על כך הרבה, תראי איזה שקט מעיק יצרת. הבנאדם סך הכל רצה להיות נחמד הוא לא ביקש שתפילי עליו את סיפור חייך...
אני מחליטה לשבור את השקט ולהגיד משהו.
"רציתי להגי-"
"אני-"
צ׳ארלי התחיל לדבר בדיוק כשאני והאווירה מרגישה מעט קלילה יותר כשצ׳ארלי חשף חצי חיוך שגרם לי גם לרכך מעט את פני.
"דברי אני מקשיב, אני אגיד אחרייך. סבבה?" אמר לי וגיחך קצת, אבל גיחוך נעים, שלא נועד לצחוק עלי אחלה על הסיטואציה.
"רציתי להגיד לך תודה שעצרת אותי מלשכב עם אותו הבחור ושהחזרת אותי הביתה. לא אמרתי לך תודה באותו הרגע ונראלי שעכשיו זאת אחלה הזדמנות להודות לך"
"בטח, ברור. אמרת לו לא והוא לא הקשיב, הייתי חייב להתערב. ונראלך שהייתי משאיר אותך לבד במסיבה שיכורה?" הוא נשמע ממש נחמד, כאילו מנסה להתקרב אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שזה מרחמים.
"גם כאילו מה שעשיתי לך לפני שנתיים..." צ'ארלי המשיך מעט נבוך ושיפשף את עורפו "אני יודע שהתנהגתי מאוד לא בסדר, שזה הטרדה לכל דבר, שהייתי צריך לעצור מיד כשאמרת לי לא. אין לי תירוץ לזה ואני לא אנסה להסביר את עצמי לעולם. אני יודע שאני לא יכול לכפר על המעשה שלי אבל אני יכול לעזור לך כשאת צריכה עזרה. לא יכול, חייב"
זה מוזר שזה בא דווקא מצ׳ארלי, על שניסה להזרים אותי אז ואפילו נגע בי אני לא לגמרי סולחת לו ובטח שלא סומכת עליו אבל הבגרות שלו והחרטה שלו, שאני יודעת שקיימת מאז המקרה, גורמת לי להתפעל ממנו לטובה.
"וואו, תודה. אלו מילים מאוד יפות, עם הרבה משמעות. אני מעריכה את זה מאוד" השבתי לו בקצרה כי לא אני לא יודעת ממש איך להגיב.
"אני מניחה שעכשיו תורך לדבר?" רציתי להמשיך איתו את השיחה וסיקרן אותי לדעת מה רצה להגיד.
"כן כן, רציתי להגיד לך שלדעתי את ממש גיבורה, שאת מתמודדת עם האובדן הקשה. זה שאת נשארת בחיים ובכלל יוצאת מהבית, זה הופך אותך לגיבורה.
אני אומנם לא יודע איך זה לאבד מישהו שקרוב לי כל כך דרך המוות אבל אני רוצה שתדעי שאם את צריכה משהו, כל דבר, אני כאן. תמיכה, עידוד, הקשבה, בידור- אני כאן. מצידי תרימי אלי טלפון גם באמצע הלילה כי עצוב לך ולא בא לך להיות לבד, אוקיי?"
אני שותקת, לא יודעת מה לומר לו. הוא רוצה שנהיה חברים? ולמה הוא רוצה לתמוך בי וכל השיט הזה?
"למה?" אני שואלת אותו
"מה למה? אני לא רוצה שתתמודדי עם זה לבד, אז אני כאן"
"אז אתה מרחם עלי בעצם? אני לא צריכה ולא רוצה רחמים"
"לא לא לא. לא מרחם עלייך. אני רוצה להיות בשבילך, בתור ידיד כמובן ולא מעבר, כדי שתהיה לך כתף כשאת קורסת, שיהיה לך גב כשאת מתעייפת, שיהיה לך אוזן קשבת כשאת בוכה או רוצה לפרוק. הבנת?"
כן, הבנתי אותו בהחלט.
"הבנתי. אני צריכה לחשוב על זה, אני לא חושבת שאני רוצה ידידים עכשיו. אני צריכה לחשוב על זה. זה מסובך לי מדי לענות לך עכשיו" מחשבות מעורבות הגיעו לראשי. מה ידידים עכשיו? אני לא רוצה חברים. לא רוצה אף אחד, רק את ריו. בסוף אני אקשר את צ׳ארלי ויצא מזה רק רע.
גם למה שהוא ירצה להיות ידיד שלי אם הוא יודע שאני רק אפגע בו עם כל הבעיות שלי? בסוף אני רק אפגע בו. והוא יפגע בי. אני לא רוצה להיפגע עוד. ממש לא רוצה.
"אוקיי, ג׳ייד. גם אם תחליטי שלא מתאים לך, ואני אכבד את ההחלטה שלך, תדעי שאת יכולה לשנות אותה כל הזמן ואני אהיה זמין עבורך מתי שאוכל. אני חושב שכדאי שאחזור לאימון שלי, תיכננתי רק לעצור להגיד שלום, אז תכתבי לי אוקיי?"
"אוקיי, תודה. ביי"
"ביי"
אחרי המפגש הלא צפוי עם צ׳ארלי החלטתי לחזור הביתה, הייתי נורא מבולבלת והראש התחיל לכאוב לי.
עכשיו אני במטבח, יושבת ליד השולחן עם תה מנטה מתוק מדבש. הראש כבר די נרגע אבל הסערה בראשי לא עברה.
מצד אחד אני יודעת שאני צריכה מישהו, דמות, שתהיה בשבילי, שתתמוך. ממש כמו שצ׳ארלי רוצה להיות בשבילי, מצד שני אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה.
זה כמו לבגוד בריו, ריו אמור לתמוך בי, ריו אמור להיות בשבילי. אני לא יכולה להחליף אותו באף אחד אחר.
אבל את לא מחליפה אותו, את רק מחפשת את המקום שלך. מותר לך להיות נאהבת, מותר לך לשמוח, מותר לך לחיות.
הקול הבוגר בראשי צודק, אבל יש עוד צד. אני לא יכולה להיפגע שוב. אני יודעת שיש לי הרבה בעיות בחיים. אני יודעת שלא כל אחד יכול להתמודד עם מה שאני מספרת על עצמי. כי מה שאני חווה זה דברים לא פשוטים, ואנשים בדרך כלל לא אוהבים לשמוע על זה.
הם רוצים לשמוע על חיים מתוקים ושמחים שמלאים במשפחה וחברים תומכים, רוצים לשמוע על בילויים נחמדים אחר הצהריים ועל יצירתיות של ילדים.
אנשים לא אוהבים לשמוע על הפרעות אכילה. על פגיעה עצמית. על מחשבות אובדניות. על בדידות והתבודדות. על בעיות קיצוניות במשפחה. על שנאה. על חושך.
אנשים פשוט לא אוהבים את זה. וזה מה שיש לי לספר לרוב. יש בי עוד הרבה אבל כשהדיכאון מחליט לקחת פיקוד זה כל מה שיש בי. רשימה מרה שאף אחד לא אוהב. כולם עוזבים בגלל זה.
אם אני אתן לצ׳ארלי להתקרב, אני אקשר אליו. יש לי נטייה כזאת להיקשר לאנשים מהר מדי, לעומק מדי.
כשאני אתחיל לחשוף בפניו הוא יברח. אני אפגע. לא טוב.
ואני? אני רק אפגע בו, אין לי מה להציע לו. אין לי רצון לחברים. אין לי רצון לסביבה. אין לי רצון להיות 'גיבורה' כמו שהוא אמר.
אין לי רצון.
הכאב ראש חזר ונהייה לי חם. אני נכנסת למקלחת ונכנסת למיטה. מחר אני אחשוב שוב על ההצעה של צ׳ארלי. נראה מה יהיה כבר אז.
ליל מנוחה ריו, נסיך שלי וחלומות פז
YOU ARE READING
ממני אליך; אהוב נעורים
ChickLitג׳ניפר, או ג׳ייד, היא סך הכל ילדה בת 17, אבל היא עוברת כל כך הרבה, מרגישה כל כך הרבה ושורדת למרות הכל. ג׳ייד אוהבת וחווה כאב מר שמאיים להטביע אותה... *אזהרת טריגר פגיעה עצמית והתקפי חרדה*
