My weakness (מוקפא)

פרק 9 (לאלו שלא הצליחו לפתוח את הקודם)

**אביגיל**

אביגיל קליין. מי זאת אביגיל קליין? , כל החיים שלי הייתי אהובה ונערצת, חברים תמיד סבבו סביבי, אף פעם לא הייתי לבד. לפעמים הרגשתי בודדה, לפעמים הרגשתי שלא מבינים אותי, אבל ככה כולם מרגישים. זה גיל ההתבגרות, גיל טיפש עשרה, הגיל שבו אנחנו מתפתחים, מתעצבים, ומגלים את הזהות שלנו. אני אביגיל קליין. מי זאת אביגיל קליין? ,

אני מגדירה את עצמי לפי מה שאני לובשת, לפי האנשים שמסביבי, לפי המעמד החברתי שלי. כולם מפנים את מבטם אלי ומשתוקקים להיות כמוני, אבל מי אני? , שאלה כל כך פשוטה, בעלת שלוש מילים, שמונה אותיות, אך בכל זאת אין לי תשובה אליה. מילה אחת של חברה קרובה או בחור מיוחד יכולה להוריד אותי לקרשים, או לרומם את מצב רוחי. בתור ילדה קטנה ניסיתי להשיג תשומת לב ואהבה מההורים שלי בכל דרך אפשרית. ניסיתי להיות ילדה טובה, לגרום להם להתגאות בי, אבל זה אף פעם לא היה מספיק, תמיד אכזבתי, תמיד עשיתי בעיות, אז החלטתי להפסיק לנסות לקבל את האהבה שלהם. קשה לקבל אהבה מהורה שלא נמצא, מאמא שמקנאה בעור החלק והיפה של בתה. אז החלטתי להפסיק. הכרתי את סוואנה, את מייגן ובלה, ואז הכל השתנה. הרגשתי מהי אהבה, רכשתי ערכים ועקרונות, סיגלתי לעצמי אופי, אביגיל קליין נוצרה.

עד עכשיו השטחיות שלי ושל הבנות לא הפריעה לי, הזיוף לא הפריע לי, אך עכשיו הכל כל כך שונה. נמאס לי מהזיוף, נמאס לי מהשטחיות, נמאס לי להרגיש לא שייכת ולא אמיתית. עד עכשיו הבנות הספיקו לי, לא הייתי צריכה יותר. אבל זה נגמר. אני זקוקה, כמהה, לאהבה, לקבלה. טיילור גרם לי להרגיש מיוחדת, חכמה, לא רק פרצוף יפה. הצחקתי אותו. הוא הצית את התשוקות הרדומות שהיו חבויות בי וגרם לזרמים לעבור בגופי. בזמן המועט הזה שאני מכירה אותו, הוא גרם לי להיזדקק לו. חשבתי שאולי מצאתי את מה שחיפשתי, מצאתי בחור שרואה אותי, רואה מעבר לחומות, מעבר להבעות הפנים, מעבר להצגה הזאת שרצה כבר כמעט 18 שנה, מעבר לדמות הזאת שקוראים לה ״אביגיל קליין״, חשבתי שהוא באמת רואה אותי. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, אולי אפילו לאהוב את מי שאני. אבל כל זה התנפץ, זה מזויף. הכל מזויף בחיים שלי, אין לי דבר אחד שהוא אמיתי. אני בחורה בת שמונה עשרה שלא יודעת מי היא, אני תלויה במגע וקבלה של בחור, בהערצה של ילדים, ובהבנה של חברות. אביגיל, זה לא הזמן לזה. את צריכה להתאפס על עצמך. אני אוספת את עצמי פיזית ונפשית, מרימה את ראשי ומעלה על פני הבעה קרה ומנוכרת, חסרת רגשות. ידי נשלחת באיטיות לידית, ואני יוצאת מתא השירותים, ניצבת מול שתי הבנות שריכלו עלי כמה רגעים קודם לכן, רות וז׳נבייב. רות מביטה בי בהפתעה מוחלטת, אך ז׳נבייב מחייכת חיוך מרוצה, עיניה קודחות חורים בפני. הבחורה ידעה שאני בשירותים, כלבה. אני ניגשת לכיור, שוטפת ידיים ומורחת בנינוחות מזוייפת אודם אדום בהיר על השפתיים, מבטן של הבנות נעוץ בהשתקפותי במראה. אני מסתכלת על הבנות דרך המראה ואומרת בבוז, ״ז׳נבייב, את אפילו לא שבוע כאן וכבר את מרכלת ורוכשת חברות,״ , אני שולחת לרות מבט ביקורתי, סוקרת אותה במבטי, וממשיכה, ״מפוקפקות. תזהרי, היא תמכור אותך מבלי לחשוב פעמיים, אבל גם את כזאת, אני מזהה טיפוסים כמוך.