My weakness (מוקפא)

פרק 9

**אביגיל**
אביגיל קליין. מי זאת אביגיל קליין? , כל החיים שלי הייתי אהובה ונערצת, חברים תמיד סבבו סביבי, אף פעם לא הייתי לבד. לפעמים הרגשתי בודדה, לפעמים הרגשתי שלא מבינים אותי, אבל ככה כולם מרגישים. זה גיל ההתבגרות, גיל טיפש עשרה, הגיל שבו אנחנו מתפתחים, מתעצבים, ומגלים את הזהות שלנו. אני אביגיל קליין. מי זאת אביגיל קליין? ,
אני מגדירה את עצמי לפי מה שאני לובשת, לפי האנשים שמסביבי, לפי המעמד החברתי שלי. כולם מפנים את מבטם אלי ומשתוקקים להיות כמוני, אבל מי אני? , שאלה כל כך פשוטה, בעלת שלוש מילים, שמונה אותיות, אך בכל זאת אין לי תשובה אליה. מילה אחת של חברה קרובה או בחור מיוחד יכולה להוריד אותי לקרשים, או לרומם את מצב רוחי. בתור ילדה קטנה ניסיתי להשיג תשומת לב ואהבה מההורים שלי בכל דרך אפשרית. ניסיתי להיות ילדה טובה, לגרום להם להתגאות בי, אבל זה אף פעם לא היה מספיק, תמיד אכזבתי, תמיד עשיתי בעיות, אז החלטתי להפסיק לנסות לקבל את האהבה שלהם. קשה לקבל אהבה מהורה שלא נמצא, מאמא שמקנאה בעור החלק והיפה של בתה. אז החלטתי להפסיק. הכרתי את סוואנה, את מייגן ובלה, ואז הכל השתנה. הרגשתי מהי אהבה, רכשתי ערכים ועקרונות, סיגלתי לעצמי אופי, אביגיל קליין נוצרה.
עד עכשיו השטחיות שלי ושל הבנות לא הפריעה לי, הזיוף לא הפריע לי, אך עכשיו הכל כל כך שונה. נמאס לי מהזיוף, נמאס לי מהשטחיות, נמאס לי להרגיש לא שייכת ולא אמיתית. עד עכשיו הבנות הספיקו לי, לא הייתי צריכה יותר. אבל זה נגמר. אני זקוקה, כמהה, לאהבה, לקבלה. טיילור גרם לי להרגיש מיוחדת, חכמה, לא רק פרצוף יפה. הצחקתי אותו. הוא הצית את התשוקות הרדומות שהיו חבויות בי וגרם לזרמים לעבור בגופי.  בזמן המועט הזה שאני מכירה אותו, הוא גרם לי להיזדקק לו. חשבתי שאולי מצאתי את מה שחיפשתי, מצאתי בחור שרואה אותי, רואה מעבר לחומות, מעבר להבעות הפנים, מעבר להצגה הזאת שרצה כבר כמעט 18 שנה, מעבר לדמות הזאת שקוראים לה ״אביגיל קליין״, חשבתי שהוא באמת רואה אותי. התחלתי להרגיש טוב עם עצמי, אולי אפילו לאהוב את מי שאני. אבל כל זה התנפץ, זה מזויף. הכל מזויף בחיים שלי, אין לי דבר אחד שהוא אמיתי. אני בחורה בת שמונה עשרה שלא יודעת מי היא, אני תלויה במגע וקבלה של בחור, בהערצה של ילדים, ובהבנה של חברות. אביגיל, זה לא הזמן לזה. את צריכה להתאפס על עצמך. אני אוספת את עצמי פיזית ונפשית, מרימה את ראשי ומעלה על פני הבעה קרה ומנוכרת, חסרת רגשות. ידי נשלחת באיטיות לידית, ואני יוצאת מתא השירותים, ניצבת מול שתי הבנות שריכלו עלי כמה רגעים קודם לכן, רות וז׳נבייב. רות מביטה בי בהפתעה מוחלטת, אך ז׳נבייב מחייכת חיוך מרוצה, עיניה קודחות חורים בפני. הבחורה ידעה שאני בשירותים, כלבה. אני ניגשת לכיור, שוטפת ידיים ומורחת בנינוחות מזוייפת אודם אדום בהיר על השפתיים, מבטן של הבנות נעוץ בהשתקפותי במראה. אני מסתכלת על הבנות דרך המראה ואומרת בבוז, ״ז׳נבייב, את אפילו לא שבוע כאן וכבר את מרכלת ורוכשת חברות,״ , אני שולחת לרות מבט ביקורתי, סוקרת אותה במבטי, וממשיכה, ״מפוקפקות. תזהרי, היא תמכור אותך מבלי לחשוב פעמיים, אבל גם את כזאת, אני מזהה טיפוסים כמוך.
אז על כך נאמר : ׳מצא מין את מינו׳ , אל תיפגעי ממני רות, מבחינתי זה לא אישי, למרות שלפי איך שזה נשמע, מבחינתך זה כן , לדבר על אמא שלי, לדבר עלי.״ ,
פניה מסמיקות, נצבעות בגוון אדום ולא מחמיא, היא מורידה את פניה, לא מרגישה בנוח על כך שתפסתי אותה מדברת על אמא שלי. אך לגבי ז׳נבייב, זה כבר סיפור אחר, חיוכה מתרחב מרגע לרגע, מקנה לה מראה חולני ומרוצה, היא נהנית מכל זה. אני מתקרבת ונעמדת צמוד אליה, פני מול פניה, עיניה הכחולות מתרחבות, הן גדולות ויפיפיות, אך קרות. שום רגש לא משתקף בעיניה, העיניים הן החלון לנשמה? , כנראה שלכלבה אין נשמה. אני שולחת את ידי ומיישרת את חולצתה, גורמת לה להירתע אחורנית. אני מחייכת חיוך מזויף ונוהמת, ״את הוצגת בפני, ז׳נבייב, אך אני לא הוצגתי בפניך. אני אביגיל. אביגיל קליין. כל מה שקורה בבית ספר הזה עובר דרכי, ודרכי החברות שלי. לא כדאי לך להתחיל איתי ברגל שמאל, אני לא נוטה לסלוח בקלות.״ , החיוך שלה דועך ועיניה יורות לעברי גיצי שנאה. היא לא מכירה אותי, מה גורם לכל השנאה הזאת כלפי? , אני מתעלמת וממשיכה, ״תחשבי פעמיים לפני שאת מתעסקת איתי. רות, החברה החדשה שלך, יכולה להגיד לך הכל, היא מכירה אותי כבר הרבה שנים, איתי ועם הבנות שלי לא כדאי להתעסק.״ , אני שולחת אליה מבט מזהיר וצועדת אחורה, יוצאת לחפש את הבנות, ״ודרך אגב, אני לא יודעת מה קורה בין טיילור לבינך, וזה לא אכפת לי. אני מפנה לך את הדרך, אני לא רוצה אותו. יותר. הוא מנייאק ולא מגיע לו אותי.״ , אני שואפת אוויר ויוצאת מהשירותים, מחשבות ורגשות רבים מתרוצצים בגופי, אני מרגישה כאילו אני דמות בטלנובלה. ואז אני נתקלת במישהו, ריח גברי וחזק מגיע לאפי, מבלי להרים את הראש אני יודעת מי הבחור שנתקלתי בו. ידיו החזקות תופסות את כתפי, מלטפות אותן קלות, אוחזות אותי במקומי ולא נותנות לי לזוז. הוא מוריד אותן מכתפי, לאט לאט, במורד זרועותי, מעביר זרמים סטטים בגופי, ידיו מגיעות בסופו של דבר לאצבעותי, והוא משלב את אצבעותיו בשלי. דגדוג נעים עובר בידי, ואני עוצמת את העיניים, מתענגת על ההרגשה החדשה הזאת, שמתפשטת בגופי בכל פעם שטיילור נוגע בי. ואז הוא פותח את פיו, ומחזיר אותי למציאות, ״נעלמת לי לזמן מה.״ , הוא מציב את מצחו על מצחי, מעביר את אפו בשערי, שואף את ריחי אליו, ״התגעגעתי אליך. מאוד.״ , ואלו המילים שגורמות לי לפתוח את עיני. אני מביטה בעיניו, חושפת את נשמתי הפגועה בפניו, ״אתה שקרן עלוב ופתטי.״, עיניו הכחולות נפערות, והוא מביט בי בבלבול, ״ אביגיל? , מה לעזאזל,״ ,אך אני עוצרת אותו ומתפרצת לדבריו, ״אל תדבר איתי יותר, אל תפנה אלי, אני לא רוצה שום קשר אליך. אתה משקר לי, מחליף מצבי רוח, ומתנהג כאילו אני שייכת לך. כל הביטחון השופע הזה, והדרך שבה אתה מניח עלי את הידיים שלך כאילו אני הרכוש שלך, כל זה צריך להיפסק.״ , הוא לופת את ידי חזק יותר ומביט בי בבלבול, פניו נצמדות לפני, ״בבקשה, אביגיל. אל תגידי את זה אם לא מתכוונת. זה מכאיב לי לשמוע את זה.״ , וזה באמת נראה שכואב לו, שאני מכאיבה לו. עיניו הכחולות איבדו את צבען, נהפכו לשקופות, כמו צבע של מראה. פניו החווירו לחלוטין, וידיו מנסות לתפוס את כתפי שוב, אך הפעם אני לא נותנת לו, אני מטלטלת את גופי ומנסה להימלט מאחיזתו, ״תפסיק, טיילור. זה נגמר.״ , הוא מניד בראשו לשלילה ואומר, ״בבקשה, אביגיל. אל תמנעי ממני לגעת בך. תני לי את האפשרות להתקרב, את מרחיקה אותי.״ , ידיו עוברות על צווארי, עולות לפני, לשפתי. כל הגוף שלי כמה למגעו. אך אני לא נותנת לו להסיח את דעתי, ״אמרתי לך שזה נגמר, מספיק! , אני לא רוצה אותך, אין ביננו כלום. אז לך מפה! ״ , קולי מתגבר ואני מזייפת בוז, מעמידה פני כלבה. עיניו מצטמצמות, שוטפות אותי בכחול עצבני, ״אל תשקרי לי אביגיל.״ , הוא אומר בשיא חוצפתו, אני זאת שמשקרים לה פה, לא הוא! , הוא מעביר את ידו במרחב שבין גופינו, ״אל תגידי לי שאין ביננו כלום, כשיש. ויש הרבה. ״ , הוא מתקרב אלי באופן מסוכן, ואני יודעת שאם גופו יגע בגופי יהיה לי קשה לסרב לו, אני מדברת איתו חמש דקות, וכבר כולי שבר כלי, ״מה שיש ביננו, זה משהו שבחיים לא היה לי. אני מרגיש שאני צריך, שאני חייב לגעת בך. שאני חייב ללטף אותך, לדבר איתך, לדאוג לך.״ , אני מביטה בו בתדהמה, לדאוג לי? , ללטף אותי? , הדבר היחיד שהוא עשה עד עכשיו זה רק לרמוס אותי ולשקר לי. הוא ממשיך להתקרב, עד שאני צועדת אחורה, מרגישה קיר מאחורי גבי, אין עוד לאן להימלט, אך הוא ממשיך בשלו, ״אני לא יודע מה קרה לך בחצי שעה האחרונה, כי בבוקר היה נראה שכן את בעניין, וכן יש ביננו משהו. אני לא מתכוון לוותר לך אביגיל, הרבה זמן חיפשתי מישהי כמוך, מישהי שגורמת לי לצחוק ולהרגיש טוב, מבלי להסתכל על העבר ולרצות להלקות את עצמי. אני מתחנן בפניך, אביגיל. תדברי איתי, תספרי לי מה כואב לך, אנחנו נפתור את הכל ביחד, אבל את לא יכולה להיעלם לי, אני זקוק לך.״ , עוצמת ההלם והתדהמה ששוררים בגופי היא עצומה, מבלבלת. אני יודעת שאני לא מכירה את טיילור, לא לגמרי. כנראה שהוא סיפר לי רק חלק קטן מהעבר שלו. כאב רב נשקף מעיניו הרטובות, מי אתה, טיילור? , אני מפחדת לגלות. אני רואה את רות וז׳נבייב הולכות אחת ליד השניה, מפטפטות, ואז עיניה של ז׳נבייב נשלחות אלי ואל טיילור. פניה מביעות סלידה ובוז, והיא מתקרבת לכאן , החצופה הקטנה באה לכיווננו, אני פותחת את פי במהירות, ״טיילור, בבקשה. תיתן לי ללכת, אני לא רוצה את כל זה, אין בי מקום כדי להכיל את שינוי מצבי הרוח שלך, את השגעונות, את חציי האמת ואת השקרים. תן לי ללכת.״, הוא מניד בראשו ותופס אותי בכתפי, מטלטל אותי, ״מה יש לך? , על מה לעזאזל את מדברת?״ , אין לי הזדמנות לענות לו, ז׳נבייב נעמדת לצדו ומניחה על כתפו את ידה, ״טיילור, חיפשתי אותך. בוא נלך לאכול, אני רעבה.״ , היא אומרת במתיקות ומניחה על כתפו את ראשה, כולה מתיקות ומלאכיות מזויפת, אני רוצה לעקור לה את העיניים. טיילור מסובב את ראשו אליה, פניו מתרככות, ״אני מדבר עכשיו עם אביגיל, תתפסי לנו מקום ואנחנו כבר נבוא.״ , הוא אומר לה בחיוך. היא מעבירה את עיניה אלי, ושולחת לי חיוך סתמי, ״תשמרי לי על טיילור שלי.״ , טיילור שולח לי מבט מבוהל ולחוץ, לא מוצא חן בעיניו שאנחנו מדברות. אני מיישרת את גבי ואומרת בקול יבש, ״זה בסדר, את יכולה לקחת אותו, אני הולכת.״, חיוכה של ז׳נבייב מתרחב והיא מושכת את טיילור לכיוונה, הוא עוצר ומתנתק ממגעה, ״את לא הולכת אביגיל, אנחנו צריכים לדבר.״ , הוא תופס את ידי, חושב שהוא יכול לגרום לי להישאר. אני מתקרבת אליו לאט ואומרת בקול, כדי שז׳נבייב תוכל לשמוע, ״אם אתה לא תעזוב אותי עכשיו, אני נשבעת לך טיילור, אני אצרח.״ , עיניו של טיילור מתכווצות והוא משרבב את שפתו, ״אל תעשי את זה, אביגיל.״ , הוא מזהיר אותי. אני נוחרת בבוז ומושכת את ידי מאחיזתו, ״תקפוץ לי.״ , אני מסתובבת באחת וצועדת לכיוון יציאת בית הספר, לא עוצרת לרגע. אני יוצאת לחנייה ומגלה שאין לי איך להגיע הביתה, סוואנה הסיעה אותי. ואז אני רואה בחור מוכר צועד לקראתי. אני זוכרת אותו, הוא יצא עם בלה פעם, אני מנסה להיזכר בשמו, אך הוא כבר מציג את עצמו בפני, ״אביגיל. בדיוק חשבתי שאני חייב לעוף מפה, לא תזיק לי קצת חברה. אני סיימון למקרה ששכחת.״ , אני מחייכת אליו חיוך רחב, חיוך ששמור לבחורים נאים כמוהו, ״אני זוכרת אותך, סיימון. יצאת עם בלה פעם. אני בדיוק חשבתי על זה שאני צריכה מישהו שיסיע אותי לים.״ , אני שולחת לו מבט פלרטטני ונכנסת לדלת המכונית שהוא פותח לכבודי, ״ג׳נטלמן.״ , אני מצחקקת. הוא נכנס אחרי למכונית ואומר בחיוך, ״הים קורא לנו.״

היי בנות,
מקווה שאהבתן את הפרק של היום;)
הבחורה שבתמונה זאת אביגיל שלנו,
אוהבת את כולכן❤️
~ירין~