My weakness (מוקפא)

פרק 14

**אביגיל**
״אני אדאג שיסגרו את הבית ספר הזה, אני אדאג שיפטרו אותך! , שיפטרו את כל מי שעובד במקום המחורבן הזה!״ , סוואנה צועקת על המנהל המבוהל והמיוזע, ומטיחה את אגרופה על שולחנו עמוס הניירות, ״מישהו ניקב את הגלגלים של הג׳יפ שלי.״ , היא מביטה בו במבט מצמית וממשיכה בקול נמוך יותר, ״וריסס על השמשה ׳זונה שחורה׳. אני דורשת שתטפל בזה ותמצא את האחראי.״ , אני מביטה בה ותוהה בליבי האם אי פעם סווי שלי הרגישה מופלת או נחותה בגלל צבע העור שלה. לדעתי, היא לוהטת וסקסית בטירוף, עם הגוף הארוך ומלא הקימורים שלה בצבע המוקה, ועם עיניה הירוקות, היא יפיפייה! , אבל בכל זאת, כשבחרו לפגוע בה, השתמשו בצבע העור שלה. אף אחד לא יעשה את זה לבחורה שלי, ובכללי. אני מתקדמת לכיוונו ואומרת בקול מדוד, ״לאף לא מגיע שיצחקו עליו בגלל צבע העור שלו. זאת שערורייה, ואם לא תטפל בזה אנחנו נפנה אל ההורים שלנו.״ , אני אומרת בהטעמה ומעבירה את עיניי על מסך המחשב המשוכלל שלו, ועל התמונות המרשימות שתלויות על הקיר שמאחוריו, ״ואני בטוחה שזה לא ימצא חן בעיניהם. הם יצטרכו לדאוג שמישהו אחר יבדוק מי האחראי לזה ויעשה את העבודה שלך במקומך.״ , אני מוסיפה במבט קר ומשול, מבהירה לו שאם הוא לא יטפל בזה ביעילות ובמהירות, ההורים שלנו ידאגו לפיטורים שלו.
עיניו נפערות בבהלה והוא מגמגם בלחץ,
״א-אני מסכים איתך. זה לא י-יתכן שבבית ספר שלנו, ובכל מקום אחר, יהיה דבר כזה.״ , הוא קם ממקומו, מושך בעניבה שלו ויוצא לכיוון המזכירה,
״קרול, תדאגי להשיג לי את הקלטת של מצלמות האבטחה, לפחות מהשלוש שעות האחרונות.״ , הוא אומר ומסתובב אלינו בחזרה, ״אנחנו נמצא את האשם ונעיף אותו מכאן, לכל הרוחות.״ , הוא מחייך חיוך רחב וחנפני, אך עלינו הוא לא משפיע, אנחנו עצבניות מידי. אנחנו יוצאות במהירות מחדר המנהל וצועדות במסדרון נסערות, ״אני לא מאמינה שמישהו העז לעשות את זה! , ועוד לנו. אנחנו חייבות להחזיר לעצמנו את השליטה.״ , בלה אומרת בהיסטוריות, ומייגן מאשרת את דבריה, ״ובמהירות.״ , אני מעבירה את מבטי אל סווי, היא שקטה, ראשה מורכן. החברה שלי זקוקה לי. אני נעצרת ואומרת, ״בלה, מייגן, אני חושבת שעדיף שאתן תתפסו טרמפ הביתה עם מישהו, ואני וסווי נתקשר לגורר.״, הן מסתכלות עלי במורת רוח, מתכוונות לסרב סירוב מוחלט, אך אני פוערת את עיני אליהן ומסבה את תשומת ליבן אל סוואנה. הן מבינות שהיא צריכה זמן עם החברה הכי טובה שלה, לבד. הן מהנהנות בראשן, ומחבקות את סוואנה חזק, ״אל תדאגי, סווי, יתפסו את הבן זונה שעשה את זה ויכניסו אותו לכלא!״, בלה אומרת בחריפות, גורמת לחיוך קל לעלות על פני סוואנה, ״אחרי שאני אגלה מי עשה את זה, אני זאת שאטפל בו, וכבר לא יהיה צורך בשום דבר אחר.״ ,מייגן אומרת בקשיחות, מכווצת את פניה היפות ומאגרפת את אגרופיה. אני מתארת לעצמי שמהצד אנחנו נראות מפחידות ומאיימות. וטוב שכך. שאף לא יעז להתעסק איתנו. הבנות נפרדות מאיתנו ומשאירות אותנו לבד. אנחנו יוצאות בדממה ומתקרבות אל הג׳יפ. אנחנו נעמדות ומסתכלות אחת על השנייה, כשאלו סווי ואני, אין צורך במילים. לא צריך כלום. העיניים שלנו מדברות. והעיניים שלה משקפות את הסערה שהיא נמצאת בה כרגע, ״סווי.״ , אני אומרת ומתקרבת אליה, ״אל תתני לזה להשפיע עליך. אל תתני למי שעשה את זה לנצח.״ , אני אומרת בקול גבוה, שולחת את ידי אליה. היא מביטה בי בעיניים קרועות לרווחה ואומרת בקול חלש, ״זונה שחורה. זה מה שאני. ככה רואים אותי. כשחורה.״ , אני עוצרת אותה ומתפרצת לדבריה, ״סוואנה, למי אכפת איך רואים אותך?״ , היא מגלגלת את עיניה ואומרת, ״לי אכפת איך רואים אותי. לי!״ , אני בולעת רוק במורד גרוני ואומרת בעיניים מכווצות, ״אף אחד לא רואה אותך בתור השחורה, את לא שחורה, סווי. מה קורה לך? , ממתי אכפת לך ממה שאנשים מזדיינים חושבים עליך? , ממתי אכפת לך מצבע העור
שלך?״ , אני שואלת את השאלה האחרונה בשקט, מנסה להבין ממתי זה מפריע לה. היא מרימה את עיניה אליי בחטף ואומרת, ״זה לא קל להיות שונה, להזכירך, בתור ילדה קטנה, זה היה הדבר הראשון שהיו אומרים כדי לפגוע בי.״ , אני מרימה גבה ומוסיפה, ״נכון, ואז היית מחסלת אותם.״ , שילכו להזדיין כולם, כל אלה שפגעו בה! , היא נאנחת ואומרת, ״היה לי כל כך יותר קל אם הייתי נולדת כמוך. לבנה.״ , אני פוערת את עיני בהלם, ממתי סווי מדברת ככה, ממתי היא מרגישה את כל זה?? , סוואנה שלי היא הבחורה עם הכי הרבה ביטחון עצמי! , אני מניחה את ידי על ידה ואומרת,
״סוואנה, את יפיפייה, את לוהטת, יש לך חוצפה סקסית. כל בחור מת להשיג אותך. את אקזוטית ומיוחדת במינה. בעוד שכמוני יש בשפע.״ , אני אומרת בדחיפות, מנסה לגרום לה לראות את מה שאני רואה, את מה שכולם רואים. היא מנידה בראשה ואומרת, ״זה לא קל להיות שונה.״ , אני מהנהנת בראשי ואומרת , ״נכון. זה ממש לא קל להיות שונה, אבל מי קבע שזה לא טוב? מי קובע את הנורמות, סווי? , מי הוא זה שמחליט מה נורמלי ומה שונה? , שונה זה מיוחד. סווי, אני כל כך אוהבת אותך, כולם אוהבים אותך, כמו שאת. זה שאיזה בן זונה אחד החליט לפגוע בך, זה רק מראה כמה שהוא אידיוט וחסר ביטחון, שצריך לפגוע באנשים על פי המראה החיצוני שלהם. תצחקי ותגחכי על אנשים כאלה, סווי. כל הבנות בבית ספר הזה היו מתות להחליף איתך, ולקבל את מה שקבלת, אחותי, את סקסית פחד.״ , אני אומרת ומבזיקה אליה חיוך כנה ואוהב. אני מתפללת בליבי שהיא תבין ותאמין לי. היא נועצת את עיניה הירוקות והגדולות בעיניי, ואז אני רואה את זה, מבלי מילים ומבלי תנועות גוף. רק העיניים שלה שנעוצות בעיניי. היא בסדר עכשיו, סווי חזרה. אני נושפת בהקלה ואומרת, ״לכל הרוחות, שבחיים שלך לא תעזי לחשוב שאת פחות טובה בגלל השטויות האלה!״ , אני מושכת אותה לחיבוק ארוך וחזק. היא צוחקת ואומרת, ״זה המחזור המטופש הזה, הוא עושה אותי רגשנית.״ , אנחנו מתנתקות אחת מהשנייה בעיניים בורקות ובחיוך רחב, ״ועכשיו אנחנו צריכות להתקשר לגרר.״ , היא אומרת בחיוך יפה.
״אין צורך בגרר. לפחות לא כשאני פה.״ , אנחנו שומעות קול גברי מאחורינו ומסתובבות במהירות. סיימון עומד עם שלוש חברים, כשבידיהם ארבעה גלגלים גדולים וכבדים וסחבות. אני מביטה בסיימון מופתעת ושואלת אותו במבטי מה הוא עושה. הוא משיב לי בחיוך ואומר בקול נעים, ״שמענו מה קרה, וחשבנו שתזדקקו לעזרה, שתי עלמות חן במצוקה זה בדיוק מה שאנחנו אוהבים.״ , סוואנה מגחכת ואומרת בעודה מביטה בחבר שעומד לידו, ״אנחנו אולי עלמות, אבל, אנחנו לא במצוקה.״ , החבר החתיך של סיימון מביט בה במבט פלרטטני ואומר, ״אז קדימה, תראי לי מה את יודעת.״ , הוא עוזב את הגלגל ואת הסחבות ומביט בה במבט מאתגר. סוואנה מעבירה את מבטה בין הגלגל והסחבות שעל הרצפה לבינו ומתכוונת לזרוק הערה מתוחכמת, אך סיימון קוטע את הפלרטוט בינהם ואומר, ״קדימה,כמה שנתחיל עם זה יותר מהר, ככה גם נגמור עם זה יותר מהר. ", אני שולחת לו חיוך יפה ואומרת, " קדימה, בנים, לעבודה.״ , הם צוחקים ומתפנים לסדר את הגלגלים בזמן שאנחנו מביטות בהם מהצד. בחיי, שסיימון נראה טוב. אנחנו מנקות את השמשה במהירות, בעודם מסיימים את החלק שלהם. כעת אנחנו עומדות מול הג׳יפ הנקי, ועל פניה של סווי מתנוסס חיוך ענקי ויפה. אני מביטה בסיימון, בזכותו סווי מחייכת ככה, הוא הציל את המצב. הרגליים שלי מתפקדות מעצמן, בעוד שהמוח שלי כבוי, אני מתקדמת אליו, נעמדת מולו ועולה על קצות אצבועותיי ואומרת, ״הצלת אותנו.״ , ומטיחה את שפתי על שפתיו. אני מנשקת אותו נשיקה עדינה, ולפתע שומעת צליל מופתע מאחורי, ״אביגיל.״, אני שומעת את שמי נאמר בקול. בקולו של טיילור. מבלי להסתובב אליו אני יודעת שהוא עומד מאחורינו. לעזאזל, זה עומד להיות מביך.