My weakness (מוקפא)

פרק 11

**טיילור**
״אביגיל.״ , שמה מחליק על לשוני, נפלט מבין שפתיי, מעביר צמרמורת בגופי. עיניה הגדולות בוהות בי, גורמות לנשימתי להאיץ. היא מלחכת את שפתיה היבשות ופוצה את פיה,
״ט-טיילור. מה אתה עושה פה?״ , היא שואלת באי אמון, צועדת אחורה, הרחק ממני. כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה אותו לילה ששיבתי באותו כיסא שאני יושב בו כרגע, היא ישבה לידי, כולה יפה וזורחת, חיוכה מהפנט. באותו לילה נשקתי לשפתיה, נשמתי את ריחה הלוהט והמשכר, סיפרתי לה על המשפחה שלי. למה הכל נהרס? , אני מלטף את המושב של הכיסא שבו היא ישבה באותו לילה, ״התגעגעתי אליך.״ , תיארתי את כל הרגשות ואת כל המחשבות שלי בשתי מילים בודדות, אני יודע שזה לא מספיק, אבל קשה לי לדבר על הרגשות שלי, אני מקווה שזה יספיק, לפי המבט שעל פניה זה לא מספיק. עיניה מצטמצמות בזעם, ופיה נמתח לאחור, ״שלא תעז לעשות את זה, טיילור! , אל תעז. מה שהיה ביננו, מה שזה לא יהיה, נגמר! נגמר. מילה אחת, ארבע אותיות, נ-ג-מ-ר.״ , היא צועקת בכעס. אני נושם נשימה עמוקה ומעביר את ידי בשיער, הרגל ישן, אני מושך את השיער קלות, מנסה לחשוב על פיתרון, על דרך לרכך אותה, ״אני מבקש ממך, תשבי לידי, תסבירי לי למה את כל כך כועסת, מה קרה לנו?״ , אני שואל את השאלה שניסיתי למצוא לה תשובה כבר שעות רבות, מה השתבש? , אני יודע שלא קל להיות איתי, אבל חשבתי שהיא רוצה רוצה את זה, רוצה אותי. היא מגלגלת את עיניה, מעשה שאני מתעב ואומרת בבוז, ״כלום לא קרה ׳לנו׳. אין אנחנו,״ , היא אומרת ומצביעה עלי ואז עליה, ״אני לא מוכנה לבזבז עליך את הזמן שלי, לתת לך להתקרב יותר ממה שהתקרבת ואז לפגוע בי עוד. אתה לא חושב שפגעת בי
מספיק?״ , היא צועקת ומוחה את עיניה. אני משתוקק לקום אליה, להעביר את ידי על פניה, להרגיע אותה, לפייס אותה. אני נאנח בכבדות ואומר, ״אביגיל, אני יודע שאני לא הטיפוס האידאלי, ואני לא החלום של בחורה טיפוסית. אבל אני מי שאני, חשבתי שאת מכירה אותי, שאת מוכנה לקבל אותי.״ , אני אומר בדחיפות, משתוקק לקום מהכיסא המזדיין הזה ולחבק אותה. היא רק עומדת במקום ולא זזה, ״אני לא מכירה אותך, טיילור, לא באמת. והסכמתי לקבל אותך, אפילו רציתי. אבל דברים השתנו, שקרים צפו, תניח לי, טיילור. תלך הביתה.״ , היא אומרת ומחבקת את גופה בזרועותיה, אני זה שאמור לחבק אותה. אני קם אליה, מעמיד פנים שאני מתכוון לעזוב, ״תסבירי לי אביגיל, לפחות את זה את חייבת לי, הסבר. על מה שיקרתי לך?״ , אני שולח את זרועותי אליה, ומצמיד אותה אלי, משתמש בכוח בזמן שהיא מתנגדת לי ומנסה להימלט מאחיזתי, ״טיילור! , תעזוב אותי, תלך מפה!״ , אבל אני לא מוותר לה, אני עוטף אותה בזרועותי, נותן לה לצעוק עלי, נותן לה לצעוק כל עוד היא קרובה אליי. בסופו של דבר היא מבינה שהיא לא יכולה להתנגד ורק נעמדת ונושמת נשימות עמוקות וקולניות, ״למה אתה רוצה אותי? , יש לך את ז׳נבייב, אתה לא צריך אותי.״ , היא אומרת וגורמת לי לקפוא, ז׳נבייב? , מה היא יודעת? , אני מרחיק אותה ממני, ומתכופף כדי שפני יהיו בגובה פניה, ״למה את מתכוונת שאת אומרת שיש לי את ז׳נבייב?״ , אני שואל בסקרנות ומוביל אותה אל הסלון, היא הולכת אחרי, היא התרככה, היא לא אותה אביגיל כועסת ורומסת שהייתה לפני כמה דקות. היא מתיישבת על הספה ונאנחת בכבדות, ״טיילור, תעזוב את זה, תעזוב אותי. אני יודעת שאתה לא מכיר את ז׳נבייב מהיום, אני יודעת ששיקרת לי כשאמרת שהכרת אותה באותו יום.״ , היא אומרת בהבעת פנים מנצחת, כולה משדרת ביטחון וכוח. קיוויתי שלא נגיע לנושא הזה, שלא נצטרך לדון על ז׳נבייב. הגיע הזמן לומר לה את האמת, לספר למישהו את האמת. אני נאנח ומשפשף את את ידי זו בזו, האמת עומדת להיחשף, ״אני מכיר את ז׳נבייב כבר הרבה שנים, היינו ביחד בפנימיה. אהבתי אותה,״ , היא נושמת עמוק ופותחת את עיניה בחוסר אמון, ״כן,״ , אני מאשר, ״אהבתי אותה והיא אותי. גדלתי איתה, חייתי לצידה כל שנות הבגרות שלי. ואז הבנתי שנמאס לי, רציתי, השתוקקתי להתחיל חיים חדשים והתחלה חדשה במקום אחר.״ , אני שואף אוויר אל ריאותי, מנסה לשמור על קור רוח, ״בפעם האחרונה שראיתי אותה  הכל התפוצץ, כל האמת יצאה החוצה. וכשהיא הבינה שזה הסוף היא ניסתה לפתות אותי להישאר לצידה בעזרת הגוף שלה, הייתי עושה הכל כדי לסיים את זה אחרת.״ , טעם מר ממלא את פי, הזיכרון שואב אותי לאותו יום.