My weakness (מוקפא)

פרק 7

**אביגיל**
״לכל הרוחות, זה מגרד! ", אני מתלוננת על הגבס המזויין באוזני טיילור, מצפה לשמוע תגובה תומכת ומנחמת, אך, כל מה שאני שומעת זה את טיילור מגחך ושואל בטוב לב ונדיבות מזוייפת, " רוצה שאני אגרד לך?" , זרקתי לו מבט עצבני וגלגלתי את עיני, "לגרד לא, אבל לקפוץ לי כן." , אני אומרת בחיוך ממזרי, הוא מסתכל עלי במבט מרוסן, "את יכולה להוציא עלי את העצבים שלך, זה רצוי אפילו כל עוד את תדווחי על הבן זונה במשטרה ולא תתחרטי, אבל לשלוח לי כזה חיוך, ועוד כשהידיים שלי על ההגה, ויד אחת שלך כרוכה בגבס המזורגג, זה כבר לא בסדר, טיזרית קטנה." , אני מצחקקת בהתרגשות, עדיין לא התרגלתי לפלרטוטים בינו לביני, "אתה מוזמן להוריד את הידיים מההגה.", אני אומרת בהזמנה ומבטי עובר על פניו ועל ידיו השריריות עטורות הוורידים האוחזות בחוזקה בהגה. הוא נושף בקול רם וצוחק, "מה מצחיק אותך?" , אני שואלת בחיוך, אוהבת את מצבי הרוח המתנודדים שלו, הוא שולח אלי חיוך מסוכן, שממיס ומרטיט את גופי, אני נשענת על המושב ונאנחת, "טיילור, אתה משהו מיוחד.", הוא מהנהן בראשו ועוצר בצד הכביש, נכנס לסמטה, "את צודקת בהחלט, את לא תמצאי מישהו כמוני. ואת גם לא תחפשי." , בחיי, שאני אוהבת את מצבי הרוח המתנודדים שלו. הוא מוריד את החגורה שלו במהירות, ובין רגע חגורתי משתחררת, ואני יושבת על ברכיו, ידיו משוטטות על גבי, על זרועותיי, הוא מרפרף בעדינות עם אצבעותיו על ידי הכרוכה בגבס, משתדל לא להכאיב לי, פיו עובר על אוזני, " מותק שלי, החיוכים שלך משפיעים עלי, מאוד משפיעים. את צריכה לחשוב לפני שאת שולחת אלי את החיוכים והמבטים האלו, כי אני לא אצליח להשתלט על עצמי." , אני מהמהמת ומעבירה את ידי על חזהו, "אל תשתלט על עצמך, אני רוצה להרגיש את הכוח שלך." , הוא גונח ומנשק את שפתי ברכות, "גם את משהו מיוחד, משהו מיוחד משלי." , הוא מחדיר את לשונו ברוגע אל תוך פי, ידיו עוברות בעצלתיים על גופי, לעזאזל, איך הוא יכול לשמור על קור רוח ושלווה? , כל גופי עולה באש, בלהבות של תשוקה מייסרת ומענגת בו זמנית, הוא מטריף את כולי, והוא נשאר אדיש. אני מעבירה את ציפורניי על עורפו, מתגרה בו, "גם אני יכול לשחק במשחק הזה.", הוא מזהיר אותי, ומוריד בתנועה אחת מהירה את ידו אל ישבני, גורם לי לקפוץ ולצווח בהיסטוריות כמו ילדה קטנה, הוא מסתכל עלי בהלם, ואז מתחיל לפרוץ בצחוק גדול, גופו מיטלטל, "את חמודה ,בייבי. כולך קופצנית ומתרגשת למגע ידיי." , הוא אומר וצוחק בו זמנית, גורם לי להתעצבן. אני יורדת מברכיו, וחוזרת למושב, ממלמלת בעצבנות," אידיוט, אינפנתיל, שחצן. מה לעזאזל, אני מוצאת בו? " , הוא מפסיק לצחוק ואומר ביהירות ובטיחון עצמי שופע, " מה את מוצאת בי? , זה לא קשה לענות על השאלה הזאת. רק תסתכלי עלי, אני חתיך הורס. ואני מצחיק , ואני ג׳נטלמן, שרמנטי," , אני צוחקת וקוטעת אותו, "וצנוע, אל תשכח את הצנוע." , ואז הוא מהנהנן בראשו, "כמובן, צנוע, ויש עוד, אבל, יש לנו תחנה להגיע אליה." , מצב הרוח שלי יורד פלאים עם אזכור התחנה, אני לא רוצה להיכנס לשם, ולהיזכר בהכל ולעשות מזה עניין גדול, אני פשוט לא רוצה. וזה בלשון המעטה. אני גונחת ומפגינה הצגה דרמטית שכוללת גלגולי עיניים מרשימים ואנחות חוזרות ונשנות. עיניו של טיילור מציצות בי מהצד, שפתיו משורבבות בחוסר שביעות רצון, "אם יש לך משהו להגיד, תגידי. אבל רק אם אני אוהב לשמוע את מה שיש לך להגיד, אם לא, אז את מוזמנת להשאיר את זה אצלך, ולבטא את עצמך בגלגולי עיניים ילדותיים ואנחות מוגזמות.", הוא אומר בחוצפה, גורם לי לבהות בו, חצוף! , הוא מסתכל עלי במבט פרחחי, ושולח אלי חיוך עברייני ושחצן. אני משלבת את ידי על חזי ומכווצת את עיני, "אני אגיד מה שיעלה על דעתי, מתי שבא לי ומה שבא לי. אני לא רוצה ללכת לתחנה! , התחרטתי, תיקח אותי הביתה." , אני אומרת בילדותיות, מודעת לעובדה שאני חייבת להתלונן על האוול, ולעובדה הברורה יותר- טיילור לא ייתן לי ללכת הביתה מבלי להתלונן עליו. הוא שומר על איפוק ושלווה קרה , והוא ממשיך לנסוע, מעמיד פני חירש, " אתה לא שומע ? , אמרתי לך לקחת אותי הביתה! " , אני אומרת בקול גבוה, מעבירה את כף ידי מול פניו, מתגרה בו. הוא מותח את עורפו בנוקשות, ועוצר את המכונית, הגענו לתחנה, "תיקח אותי הביתה! ", אני צועקת , ומשלבת את ידי בילדותיות. הוא מסובב את ראשו אלי, פניו מביעות כעס צרוף, לעזאזל, אכלתי אותה. הוא מכווץ את עיניו ופותח את פיו בנשיפה ארוכה, "את תתלונני עליו במשטרה, גם אם את רוצה וגם אם לא. אני מודיע לך, שאנחנו לא נזוז מפה, עד שלא תתלונני עליו." , עקשן! , אני מתכוונת לענות לו בחזרה, אך הוא מניח את ידו על ברכי בערמומיות, מעלה אותה ומלטף את ירכי, "בייבי, את יודעת שאני צודק, את לא תוכלי להסתובב בבית הספר מבלי לפחד ממנו, לפחד שיתפוס אותך כשאת לבדך. תקשיבי לי.", הוא אומר ומניח את שפתיו הרכות על לחיי, נושק להן, מעביר אותן בעדינות על אפי, ומשם לשפתי, לשונו הקטיפתית יוצאת לבחוץ וטועמת את טעם שפתי, חום גופי עולה עלייה חדה, " שמוק! , זה מה שאתה. מנצל את החולשה שלי למגע שלך, גורם לי להיות מסוחררת ואז מציג בפני את הטענות שלך, גורם להן להישמע הגיוניות וצודקות." , הוא מעביר את פיו על אוזני, נשימתו הלוהטת צורבת את עורי, " אני החולשה שלך? " , הוא שואל בחיוך שחצני. לכל הרוחות, כרגע הודתי שהוא החולשה שלי. הוא החולשה שלי? , קצב ליבי מזנק וגורם לי לפרפר בפראות," לא אמרתי שאתה החולשה שלי! " , תקפתי, מפחדת להודות במשהו שהוא לא נכון. הוא לא נכון! , הוא לא החולשה שלי, אני בקושי מכירה אותו , הוא לא יכול להיות החולשה שלי! , הוא מצחקק ומעביר את פיו על צווארי ,"אבל זה מה שאת אמרת, שאני מנצל את החולשה שלך למגע שלי, אז בשפה שלי זה אומר שאני החולשה שלך." , אני מתנפחת כמו בלון, ויוצאת מהרכב," לא אמרתי שאתה מנצל את החולשה שלי למגע שלך! , המשפט הזה בחיים לא נאמר. קדימה, בוא ניכנס לשם ונעשה את זה מהר! , אתה חייב לי על זה גלידה, ילד." ,אני מכחישה ומודעת לכך ששנינו יודעים שהמשפט הזה נאמר , טיילור צוחק צחוק זחוח, ומניח את ידו על מותני, "אני מבטיח להזמין אותך לגלידה הכי טעימה בעיר. " , אני מהנהנת בראשי ואומרת, " אני רוצה שוקולד עוגיות, ואתה חולק איתי אותה, אני לא רוצה לעלות על המשקל מחר בבוקר, ולגלות שהשמנתי.", אני אומרת בבעתה, צמרמורת עוברת בגופי, "גם אם תשמיני אני ארצה אותך, את יכולה להסיר דאגה מליבך." , הוא אומר בשחצנות האופיינית לו, שוויצר. אני נוחרת בבוז, ומתכוונת לענות , אך, הוא לוחש לי באוזן, "ולמען הפרוטוקול, את כן אמרת שאני מנצל את החולשה שלך למגע שלי." , אני צווחת ותופסת בידו, אך הוא פותח את הדלת, ובמהרה אני בתוך התחנה. שני שוטרים לבושים במדים עומדים מולי, ועוד שלושה יושבים בדלפק. אני מחשלת את עצמי, שולחת לעצמי עידודים, ומתקרבת אליהם. שוטר משופם ומקריח שולח אלי חיוך חביב, עיניו מתכווצות מרוב השומן," שלום לכם ילדים. במה נוכל לעזור לכם?" , הוא שואל , אני כבר מחבבת אותו. טיילור מניח עלי את מבטו, מחכה למוצא פי. אני מכחכחת בגרוני, לוחצת את ידו של טיילור ומסתכלת לשוטר החביב בעיניים," אני רוצה לדווח על אדם כלשהוא, שנמצא איתי בבית הספר. אתם הבחירה האחרונה שלי, אין לי ברירה אחרת." , אני אומרת בלחץ, עיני מתזזות בין טיילור ובין שאר השוטרים. השוטר החביב מהנהן בראשו, קפלי שומן מופיעים מעל צווארנו, "בטח, אנחנו תמיד פה כדי לעזור, אני בוב, ואני אשמח להקשיב לכל בעיה אפשרית. בואו אחרי." , הוא נעמד, גופו הנמוך והעגול מוצג לפני, מר בוב חייב דיאטה והרבה ספורט. אנחנו הולכים אחריו לחדר פנימי, אני וטיילור מתיישבים מול בוב. שתיקה שוררת בחדר, לעזאזל, אין לי את האומץ הדרוש, אני לא יכולה להתקפל עכשיו!,
בוב מכחכח בגרונו, ״למה אתם פה ילדים? ״,
הוא שואל בעדינות, מבין שקשה לי, טיילור מניח את ידו על ידי, מבהיר לי שאנחנו ביחד בסיפור הזה, ואין לי ממה לפחד. חוץ מבחור משוגע אחד שקרוב לוודאי ינקום בי על כך שהלשנתי עליו במשטרה. אני נאנחת וכל האירועים שקרו לי עם האוול עברו כנגד עיני, הורדתי את מבטי אל ידי עטוית הגבס, אין לי ברירה, אני חייבת לשתף אותו, ״הכרתי בחור במסיבה.״ , קולי קר ושליו, הוא נשמע לי זר ולא מוכר, כאילו בחורה אחרת מדברת במקומי, ״ בהתחלה שלחתי לו מבטים מעוניינים, גרמתי לו לחשוב שאני רוצה אותו. הוא העלה אותי לחדר ריק בקומה השניה, וכשהבנתי מה הוא מנסה לעשות, דרשתי ממנו שיפסיק, צרחתי והתחננתי בפניו. אך הוא לא הקשיב לי.״ , פה כבר בכיתי, גופי מיטלטל מהיפחות החזקות שהתפרצו בעקבות הזיכרונות, טיילור מסתכל עלי באהדה וסבל, הוא סובל לראות את הכאב שלי. הוא מעביר את ידו בשערי, ואז מניח אותה על ברכי, ״ תמשיכי, את מעולה.״ , הוא אומר ולוחץ את ברכי, אני שואבת כוח ממנו, ומורידה את ידי אל ידו, משלבת את אצבעותיי באצבעותיו, הכל כל כך יותר קל כשהוא פה לידי,
״הוא זרק אותי בגסות על המיטה והפשיט ממני בכוח את הבגדים. כבר איבדתי תקווה, נכנעתי לו, הפסקתי להיאבק, ואז טיילור הגיע.״ , סובבתי את מבטי אליו, והסתכלי עליו בהכרת תודה, הוא חייך אלי חיוך מרגיע, ״הוא הכה את האוול, הבחור שניסה לאנוס אותי, ודאג שאני אתלבש ואגיע הביתה בשלום. כל זה קרה אתמול בלילה. היום בבוקר גיליתי שהבחור הזה, האוול, לומד איתי בבית הספר. יצאתי בהפסקה לבחוץ, ומצאתי את עצמי לבד איתו. הוא איים עלי והכה אותי.״ הרמתי את ידי הכרוכה בגבס, פניו של בוב משקפות כעס והלם מוחלט, ״את הדבר הזה קיבלתי במתנה ממנו.״ , אמרתי את כל מה שיש להגיד, אין לי עוד מה לומר. השוטר העגלגל הביט בי בחומרה ואמר , ״אני שמח שפנית אליי, העבודה שלי היא לטפל במקרים כמו שלך. ידוע לך מה שם המשפחה שלו?״ , הוא שואל בדחיפות. אני מנענעת בראשי, את המידע הזה הוא יצטרך להשיג לבד, אני לא רוצה יותר לחשוב על האוול, או לדבר עליו. אני מקווה שזה יצליח לי. בוב מהנהן בראשו וקם מכיסאו, ״אוקיי, אני אברר את שם משפחתו ואת הכתובת שלו, אנחנו נעצור אותו, יקירתי. אין לך שום סיבה לדאוג. אני רק צריך שתשאירי בדלפק את שמך המלא, כתובתך ומספר הטלפון שלך ושל אחד ההורים.״ , ליבי מנתר למשמע בקשתו, ״אתה צריך את הטלפון של אחד מההורים
שלי? ״, אני שואלת בלחץ גלוי. הגבות של בוב עולות עד קו מצחו, ״כן, ורצוי של שניהם. הבקשה שלי מהווה בעיה בשבילך? ״, הוא שואל בבלבול, לעזאזל, הבקשה שלך מהווה בעיה רצינית בשבילי! , אני לא רוצה לערב את ההורים שלי בזה! , אני מעבירה את מבטי אל טיילור, הוא בוחן אותי, מנסה להבין למה אני לא רוצה לערב את הוריי, ״אני מעדיפה שזה ישאר ביננו, אני לא רוצה לערב את ההורים שלי.״ , אני אומרת בלחץ. השוטר נאנח ואומר בכבדות ראש, ״אני מחוייב לפי החוק ליידע את ההורים שלך, אך, אני אנסה לעבור על הכללים. אבל, אני לא יכול להבטיח לך כלום. תשאירי את המספר בכל זאת.״ , אני בולעת רוק בכוח, לא הייתי צריכה לבוא לפה, אסור היה לי לקחת את הסיכון שיערבו את הוריי! , טיילור קם ממקומו, ״קדימה, אביגיל, בואי נלך.״ , טון קולו רך ועדין. גופי כבד , ורגליי חלשות, אני לא מצליחה להרים את עצמי מהכיסא, טיילור מוריד את פניו לגובה פניי, ״כל הכבוד, אביגיל. אני גאה בך, את אמיצה. עשית את מה שאת חייבת לעשות. קומי, בייבי.״ , הוא משחיל את ידיו מתחת לזרועותי ומרים אותי בעדינות. אני נעמדת ונשענת בכבדות על טיילור , ״ אני מקווה שאני לא כבדה לך.״
, אני אומרת בחוסר ביטחון. טיילור צוחק ומרגיע אותי, ״אני לא מרגיש אותך בכלל, את קלה כמו נוצה.״ , אני מגלגלת את עיני וצוחקת צחוק יבש, ״הדבר האחרון שאפשר להגיד עלי, הוא שאני קלה כמו נוצה.״ , אני אומרת במרמור. טיילור נאנח ואומר, ״מה אני אעשה איתך, אביגיל, מה אני אעשה איתך?״ , אני מניחה את ראשי על כתפו, ״פשוט תישאר, זה כל מה שאני צריכה ממך. שתישאר. ואז הכל יהיה בסדר.״ ," הוא מסתכל עלי, מבט לא מובהר משתקף בפניו, עיניו כואבות ומסתוריות,
״תמלאי את הטפסים.״ , הוא אומר בקור ואדישות.
זאת לא התגובה שציפיתי אליה, לא ציפיתי לאדישות ועלבון. אני מתרחקת ממנו, מנתקת כל מגע בין גופינו, ומתקרבת לדלפק, לוקחת מבוב את הטפסים. אני עונה עליהם בשקט, גופי מתכווץ כשאני כותבת את מספר הטלפון של אמא שלי. אני מושיטה לו את הטפסים ומודה לו מקרב לב, ״תודה, בוב. אני סומכת עליך שתטפל בנושא במסירות.״ , העייפות נשמעת היטב בקולי, הוא מהנהן בראשו במרץ, ״בהחלט כן, אני יכול להבטיח לך, שכבר עכשיו אני אברר מה הפרטים של הבחור.״, אני מהנהנת בראשי, מודה לו שוב פעם, ויוצאת מהתחנה, לא מחכה לטיילור. זה היה טיפשי מצידי לצאת מבלי לחכות לו, המפתחות של האוטו אצלו. אני פולטת נשיפה וממרמרת לעצמי בשקט, למה הייתי צריכה להלחיץ אותו ככה?, זאת הייתה טעות לדבר איתו ככה ולחשוף את הרגשות שלי. העלבון והכעס הציתו את גופי, תמיד הכל כל כך קיצוני איתו- הכעס, השמחה , העלבון, התשוקה.
התשוקה. אני חסרת שליטה לידו, להבות התשוקה שלו שורפות אותי בעודי בחיים. אני מפחדת להתקרב, לחשוף את עצמי לגמרי, לעמוד מולו עירומה, שיחשוף את סודות הנפש שלי, ואז יעזוב. אני יכולה לסמוך עליו? , הוא מתקרב למכונית ולוחץ על כפתור ההפעלה, הוא נכנס אל המכונית בשקט, לא מתייחס אלי, לא מניח עלי את ידו. אני נכנסת בעצבות אל המכונית, לא יודעת לאן אנחנו נוסעים, ״ צץ לי משהו.״ , הוא אומר בשקט, לא מסתכל עלי, ״ אני שם אותך בבית שלך.״ , הלב שלי מתכווץ, וכך גם גופי. הייתי צריכה לשתוק, אני לא אומרת מילה, ומחכה שנגיע לבית שלי. הנסיעה ארוכה ושקטה, טיילור יושב לידי, עיניו נעוצות בכביש, ידו עוברת בשיערו כמה פעמים, עדות לכך שדעתו מוסחת, והוא חושב. אנחנו מגיעים לבית שלי, ואני יוצאת מבלי להיפרד ממנו לשלום, או להודות לו. הוא לא אומר מילה.
אני נכנסת לבית ומרגישה את הבדידות מכה בי, אמא לא בבית, כרגיל. וכמובן, שגם אבא לא בבית.
לעזאזל, אני זקוקה לחברות שלי. דמעות חירשיות שוטפות את פניי, אני ממש זקוקה לחברות שלי.
אני לוקחת את הטלפון שלי ומחייגת בידיים רועדות אל סוואנה. היא עונה לי בצלצול הרביעי, שקט שורר על הקו. לכל הרוחות, כל כך הרבה שקט! , אני נושמת אוויר, שואבת כוחות, ומושכת באפי בשקט, לא רוצה שתדע שאני בוכה, וכשאני פותחת את הפה ואומרת,
״סוואנה״, יפחת בכי היסטרית נפלטת מפי, מזעזעת את גופי ואני מתפרצת בבכי חזק ומטלטל, סוואנה נכנסת ללחץ למשמע הבכי שלי, ״ אביגיל, אחותי, אל תבכי! , בבקשה, אני נשבעת לך שגם לי קשה לריב איתך, אני שונאת את זה!, אני פה עם הבנות. אנחנו באות.״ , הבכי מתגבר ושהיקות מכבידות מצטרפות לחגיגה, ״בואו מהר. אני אוהבת אותכן.״ , אני אומרת בהתרגשות, ההורמונים משתוללים בגופי, אני שונאת את גיל ההתבגרות המחורבן הזה! , מצבי הרוח שלי נוראיים. אני שומעת את מייגן ובלה ברקע צועקות,
״אנחנו גם אוהבות אותך, אבי, שלא תעזי לבכות! ״ ,
אני מצחקקת מבעד לדמעות ונאנחת בהקלה עצומה, אבן ירדה לי מהלב, עכשיו הכל יהיה נסבל יותר.
אני שומעת את סוואנה אומרת בהתרגשות,
״אני חולה עליך, אבי. אל תשכחי את זה אף פעם. אנחנו בדרך, בייבי,״ , היא אומרת בקול האימהי שלה, ומנתקת. אני עושה את דרכי אל הסלון הגדול, נשכבת על הספה הארוכה והיוקרתית, ומתקפלת בתוך עצמי, זרועותי מחבקות את גופי. הרבה עבר עלי ביומיים האחרונים, יותר ממה שעבר עלי כל חיי.
אני זקוקה לבנות שלי.

היי בנות,
מקווה שאהבתן את הפרק!!
תודה על ההצבעות, התגובות והפרגון!
אוהבת את כולכן ;)
מטרה לפרק הבא-
100 הצבעות
ו50 תגובות
אשמח להצעות או בקשות לפרקים הבאים, בפרטי או בתגובות❤️
~ירין~