Former Spoiled (hebrew)

פרק 1

''תמהרי אנאבל!'' אני שומעת מהקומה הראשונה. ''רגע אמא!'' אני צועקת. עכשיו זה רציני. עוד 20 דקות מתחילה כיתה י', בית ספר חדש, חלק חדש בחיים, ואני רק קמתי...
קוראים לי אנאבל גולד. אני בת 15.5. אני גרה במרכז ניו יורק ואלה החיים שלי:
אני נערה מפונקת, אגואיסטית, מסתכלת על אנשים מלמעלה. יש לי חבר אבל אני איתו רק כי הוא המלך של שיכבה ט', משנה שעברה. יש לי 24 חנפניות רק מהכיתה. אני מתעללת בחלשים בלי נקיפות מצפון. אני גרה בוילה במנהטן עם הורים מיליארדרים מפנקים ואח קטן ומעצבן.
אני לבושה בגופייה שחורה שמבליטה לי את החזה ושורט ג'ינס דפוק אותי. אני מאופרת קלות ולוקחת תיק צד אופנתי. ''אני מוכנה!'' אני צועקת ויורדת במדרגות.
אמא שלי מדברת בפלאפון ומארגנת דברים לעבודה שלה. היא נראת לחוצה, יותר מתמיד. לא נורא. היא תסתדר. היא תמיד מסתדרת. אחי יושב על הספה עם אבא שלי וצופה בכדורגל.
''הלכתי!'' אני צועקת ויוצאת. מחוץ לבית שלי מחכות 10 חנפניות מכיתה ט' לשעבר. אני עוברת אותן בלי למצמץ. אני רואה מרחוק את שלושת החברות שלי, החברות שבאמת אכפת לי מהן. ''אמג!!!'' אני צועקת. הן רצות אלי. ''אנאבל! אמג! איזה גופיה מהממת!'' ''ואיזה שורט!'' ''מאיפה קנית את התיק?'' חמודות.... ''ג'ני! ריה! ליליאן! אני כל כך שמחה לראות אותכן! היום אתן באות איתי בלימוזינה!''
''חחח יש אפשרות אחרת?'' ג'ני צוחקת. ג'ני היא נערה עם שיער ג'ינג'י חלק ומבט מתריס בעיניים.
''יש לנו ברירה?'' ליליאן שואלת בגיחוך. ליליאן יש שיער חום כרה מתולתל.
היחידה ששותקת היא ריה. היא נראתה מהורהרת. ''מה נהייה ריה?'' אני שואלת עם דאגה ניכרת לעין. ''כלום פשוט נראה לי ששמעתי צעקות. לא משנה.... כנראה פשוט דמיינתי...'' ריה שתנית עם שיער גלי מושלם ונמשים.
אנחנו נוסעות בלימוזינה ובדרת מדברות על בנים, אבל משהו כבד רובץ על ליבי. אני מרגישה שמשהו רע יקרה היום. לא, לא סתם רע.. נוראי... אני מנערת את שערי הבלונדיני, מתעלמת מהתחושה הרעה שלא נעלמת. כנראה תיהרס לי ציפורן. על משהו גרוע יותר מזה אני לא יכולה לחשוב, אבל משהו בפנים מציק לי ואומר: ''זה משהו גרוע יותר. אל תרגעי.'' אני מתעלמת.
אנחנו מגיעות לבית הספר החדש, התיכון. אני רואה את בילי, חבר שלי. אני מחייכת אליו. הוא רץ אלי, מחבק אותי. ''מה שלומך אהובה שלי?'' שתי בנות שעלו איתנו גוררות אותו אחורה. ''מה? מה נהייה?'' אני מחייכת אליו חיוך גועלי ''נמאס לי ממך. אני רוצה י'בניק.'' הוא בהלם. אנחנו עוזבות אותו בחוץ. אני אפילו לא ממצמצת. אנחנו עוברות במזכירות, לוקחות נערכת שעות בדרךהאנחנו רואות נער שרירי, גבוהה. לפי מיקום הלוקר שלו אני רואה ויודעת שהוא איתי בכיתה.
אני ניגשת אליו, מחייכת חיוך שובה. ''איך קוראים לך? קוראים לי אנאבל.'' הוא מסתכל עלי בשעשוע, בזלזול. ''מצתער, אני לא יוצא עם פרחות.'' הוא הולך משם, משאיר אותי בפה פעור, כמו שהשארתי את בילי מקודם. אני נכנסת לשירותים, רצה למראה. אולי איבדתי משהו מהמראה המושך שלי? ואז.... ראיתי את זה...... יש לי שערה לבנה!!!!!!!!!!!
גם אם הצרחה שלי נשמעה על כל בית הספר וגם אם לא, זה בטוח הגיע לשכבת י''ב. תוך שנייה נכנסות לשירותים 5 בנות מכיתה י''ב. ''איזה חמודההה!!!!'' הן צרחו, מתעלמות מהצרחה שלי. ''את בכיתה י'?'' ''כן...'' אני אומרת, מסתירה את הרעד שלי. ''מה קרה נשמה?'' אחת מהן שואלת. הן כנראה מלכות בית הספר. שווה לי להתחבר אליהן. ''יש... יש לי.... ש... שערה... יש לי שערה לבנה!!!!!!'' אני צורחת וחוזרת להתעסק בשיער הנוראי שלי. הן מזועזעות, מתלחששות.
''היא בדיוק כמו שאת היית בגילה!''
''אולי נאמץ אותה לקבוצה?''
''כן! ככה בינוניות לא ישתלטו שנה הבאה!''
''צודקות.''
''טוב בנות, הגענו להחלטה.''
היא רוכנת אלי, לוקחת את השערה שהרסה לי את הדייט, השערה הלבנה השטנית בידה. היא מושכת אותה ו... אני שוב מהממת! אני מחייכת אליה. ''תודה!'' ''בשביל זה יש חברות!''
אני יוצאת מהשירותים עם החברות החדשות שלי. אנחנו מרכלות.
***צילצול***
''ביי בנות!'' אני נכנסת לכיתה. משעמם... אני מבלה את השיעורים על ידי התכתבות עם ג'ני ועם ניארה, מלכת בית הספר. עכשיו שיעור כימיה. זה משעמם.... אבל זה יותר טוב מביולוגיה...
אני כל כך שקועה בריכול על המורים בבית הספר שאני לא שמה לב שקוראים לי.
''אנאבל! אנאבל גולד! צאי בבקשה ליועצת!'' כאילו מה... אני לא פוסטמפוסטמה....
אני נכנסת בסערה לחדר של היועצת. בחדר שלה יש 2 אנשים בחליפות. אני מזהה אותם מהעבודה של אמא ואבא. ''נו מה... מה קורה פה? הוצאתם אותי משיעור כימיה....'' אני לא אומרת את האמת, שאני מודה להם בליבי על כך שהיא הוציאה אותי מהשיעור ה(כמעת) הכי משעמם בעולם. ''תשבי בבקשה.'' היא אומרת בחיוך רפה, מאולץ. אני מתיישבת, מנסה להבין מה קורה. ''איך את מרגישה?'' היא שואלת, מנסה לגרום לאווירה נעימה. ''טוב יאללה... תפסיקי עם העמדת הפנים. תגידי לי מה קורה ואני יחזור לשיעור. ''בסדר...'' היא אומרת. ''את ביקשת את זה.'' אני מסתכלת עליה במבט אדיש. ''זה ההורים שלך. הם.... מתו.''