החלפתי בגדים עם קלייר ונכנסתי למשחק.
המצב שלנו באמת גרוע, בנות לא מפסיקות להיפסל בגלל הקבוצה השנייה.
אוליביה הסתכלה עליי מופתעת ולא הבינה מה אני עושה במשחק.
הסטתי את מבטי ממנה והסתכלתי על הנערה שהכדור אצלה, היא ראתה שאני לא מפחדת וזרקה על אוליביה שלא הבינה מאיפה זה בא והייתה עסוקה בלהסתכל עליי ונפסלה.
כל מה שהיא עשתה זה לשחק את הפצועה וללכת אל הארי, נואשת!
הארי הביט בי אבל לא הסתכלתי עליו, אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים, ראיתי את העצב בעיניים שלו אבל שיכנעתי את עצמי שהוא משחק את עצמו והמשכתי במשחק.
הכדור נזרק אליי וכל מי שנשארה בקבוצה הייתה בטוחה שאני אפסל אבל לא!
תפסתי את הכדור וניצלתי את זה שהן היו מופתעות וזרקתי על הקבוצה השנייה והפסלתי שתי בנות.
כולם היו מופתעים כי היה שקט לרגע אבל אז היו קריאות של ׳וואו׳ ו- ׳סוף סוף׳.
הקבוצה פחדה יותר מדי להיפסל אז נידבתי את עצמי להיות זאת שתתפוס את הכדורים אבל בתנאי שהן לא ייפסלו ויברחו מהכדורים והן הסכימו.
הקבוצה השנייה זרקה על הבנות האחרות מהקבוצה שלי אבל כמו שאמרתי, הן ברחו מהכדורים אז הן לא הצליחו לפגוע בנו.
הכדור הגיע אליי ושוב הפסלתי את הקבוצה השנייה, הן היו כל בזמן ביחד אז לא היה קשה להפסיל אותן.
בסופו של דבר הבנות שהיו איתי בקבוצה נפסלו כי כמה כבר אפשר להתחמק?
נשארתי אני מול שלוש בנות. זרקתי על אחת את הכדור ואחרת ניסתה להציל אותה אבל שתיהן נפסלו, אם אני אפסל עכשיו אז אני לפחות אדע שעשיתי כל מה שיכולתי.
הרגל שלי התחילה לכאוב וידעתי שאני לא יכולה להמשיך אבל בכל זאת ניסיתי.
הכדור נזרק אליי והחלטתי להתחמק, אני לא ממש מסוגלת לזוז.
כנראה שהרופא צדק, הרגל שלי ממש כואבת, אני בקושי יכולה להוזיז אותה, עוד צעד אחת ואני אאבד אותה נראה לי.
ראיתי את המבט מלא התקווה של המורה ולא רציתי לאכזב אותו.
כשהכדור הגיע אליי לא חשבתי פעמיים והפסלתי אותה אבל כשעשיתי את זה סובבתי את הרגל ונפלתי בצורה לא ממש נוחה.
הרגל שלי כאבה בצורה לא נורמלית וכל כך התאפקתי שלא לבכות מרוב כאב.
כל הקבוצה חיבקה אותי ואני זייפתי חיוך, אי אפשר לתאר את הכאב שהרגשתי כשהן הרימו אותי, למה הן עשו את זה?!
קלייר ראתה שמשהו לא בסדר וסימנתי לה שנלך לשבת והוא הנהנה.
הבנים עלו למגרש במקומנו והתחילו לשחק.
*מה קרה אמבר?* היא שאלה מודאגת.
*הרגל שלי כואבת בצורה לא נורמלית* הודיתי. *לא היית צריכה לשחק!* היא אמרה. *את ראית כמה המורה היה מאושר? את ראית כמה הבנות היו מאושרות?* שאלתי ולבסוף היא נכנעה.
*זה ממש כואב?* היא שאלה והנהנתי.
*אני לא מסוגלת ללכת עליה* עניתי.
*בואי נלך לשירותים* היא הציעה והנהנתי.
קמתי אבל מיד התיישבתי *לא נראה לי שאני אלך* מילמלתי.
*את צריכה ללכת לרופא.*
*אני יודעת, אני אתקשר להורים שלי* אמרתי והוצאתי את הפלאפון אבל החזרתי אותו מיד.
*מה קרה?* קלייר שאלה.
*הם חוגגים את יום השנה שלהם עכשיו* הסברתי.
*אז איך נלך?* היא שאלה מבולבלת.
*א-אני אלך מחר* אמרתי והיא הנידה בראשה. *את חייבת לטפל בזה* היא צודקת.
*אז בואי נלך לבית החולים ברגל* הצעתי.
*את בקושי קמה* היא הייתה מבולבלת.
*אז אולי זה ייקח כמה זמן אבל לפחות נגיע לשם* אמרתי והיא הנהנה.
היא עזרה לי לקום ואחרי כמה דקות מתישות יצאנו מבית הספר.
*אוקיי נמאס לי! את הולכת כמו צב! מעכשיו אני סוחבת אותך על הגב!* היא קבעה וצחקתי. אחרי וויכוחים רבים הייתי על הגב שלה ואחרי רבע שעה בערך הגענו לבית החולים.
הרופא קיבל אותנו יפה והסברתי לו הכל.
הוא שם לי משחה כלשהי ואז חבש לי את הרגל, אני חושבת שזאת הפעם השלישית כבר שאני חובשת את הרגל.
••••
*אני צריכה ללכת* קלייר הודיעה באכזבה.
*את משאירה אותי לבד?* שאלתי מבולבלת.
*לא, יש כאן מישהו בשבילך* היא מילמלה ויצאה. *אבל קליי-* הארי נכנס לחדר.
*הארי?*הייתי מבולבלת.
*מ-מה אתה עושה פה?*
הוא לא אמור להיות עם אוליביה.
חחחחחחחחחח
כמה צחקתי שראיתי את התגובות שלכן,
סתם עבדתי עליכן שאמרתי שהסיפור נגמר
עכשיו, הוא נגמר בפרק ארבעים.
למרות שנראה לי שאתן כועסות עליי
תגיבו ותצביעו רק כי העלתי היום עוד
פרק........
