פרק 1

4.7K 406 94
                                    

שנה אחרי

אם הייתה משאלה שהייתי רוצה לבקש יותר מכל היא את משפחתי בחזרה, את עולמי שנלקח ממני. הייתי מבקשת להפוך לזאב, להיות כמו שהם מכנים מפלצת.

אבל זה לא מה שהגורל רצה.

אני נושפת על שבעה עשר הנרות ומבקשת לראות את משפחתי בחזרה, זה כל מה שאני רק יכולה לבקש.

לורן, חברתי הטובה קופצת עלי בחיבוק ואני מחייכת עליה בחזרה, היא הדבר הטוב היחידי שקרה לי מאז שהגעתי למימד.

״את בת שש עשרה, איך את גדלה מהר כל כך!״ אני צוחקת כשהיא מצמידה את שפתינו, מה שגורם לי לצחוק חזק יותר וגם לכל הנוכחים בחדר.

החבר של לורן, אדם הגיע עלינו ומשך ממני את לורן בזמן שהוא אומר שאני דוגמא רעה ובגללי היא תפסיק לאהב אותו מה שוגרם ללורן לנשק אותו ולהשען על חזהו.

ככה עבר יום ההולדת הראשון שלי בעולם האנושי, האנושיים דיי נחמדים בסך הכל והם לא חושבים שהם מפלצות.
מחר אני אהיה בת שש עשרה ויום, הזמן חלף כל כך מהר. רק היום לקחו אותי ממשפחתי בגלל שאני שונה, שאני מפלצת בין נורמליים.

אני קמה בבוקר ומכבה את השעון הארור הזה שהפריע לשינה שלי. אני מפהקת וקמה בקפיצה מהמיטה, יודעת שאם לא אעשה את זה אז סביר להניח שלא אקום בכלל ואמשיך להתבטל במיטה ולגרום להוריי המאמצים להכריח אותי לקום ולאחר ואני שונאת לאחר, זה כזה מביך להיכנס לכיתה שכל המבטים מופנים אליך.

השיניים שלי דיי כואבות כשאני מצחצחת אותם ואני מתחילה להתלבש, מחליטה לא להתייחס לזה יותר מידי.

כעבור זמן מה אני כבר בדרך לבית ספר עם כאב בלתי נסבל בשיניים ומוצאת את עצמי מתיישבת על ספסל שנמצא בדרך לבית הספר.

הראש מתחיל לכואב ואני מחזיקה בו בידיי, כאילו זה יעזור, זה לא.

אני כבר במחצית הדרך לבית הספר כשהחלטתי שעדיף לא להתייחס לזה ובסוף זה יעלם למרות שזה לא עובד ככה עם כאבי ראש.

״היי לורן,״ אני אומרת ללורן שמקלידה בטלפון, בטח עוד הודעה לאדם.

״היי נואר,״ היא אומרת ומפנה לי מקום לידה בספסל.

השיניים כואבות יותר ממקודם ואני משתדלת לא לדבר, מה גם שלורן בכלל עסוקה בטלפון מה שנותן לי אפשרות לחשוב על תעלולי האש שהתאומים היו עושים ואני מנסה לשחזר את זה במוחי, בשביל לשעשע את עצמי ולהרגיע את הכאב.

״את בסדר?״ לורן שואלת בדאגה ואני מהנהנת בחוסר הבנה והיא מצביעה על שפתיי.

The black wolf in the familyWhere stories live. Discover now