קטעים קצרים

Just a dream

"למה?" לחשתי מביטה בזוג עיניים חומות משועשעות, אותן עיניים שפעם אהבתי כול כך אבל עכשיו גרמו לכול נים בגופי לכאוב, "תענה לי למה?!" הוא המשיך לשתוק מביט בי כאילו לא הייתי שם וכבר לא יכולתי לעצור את הדמעות שזלגו בחופשיות על פני "הבטחת..." ניערתי את ראשי אוחזת במסגרת התמונה חזק יותר "הבטחת שאתה לא תעזוב אותי" לחשתי האחיזה שלי הפכה לפוצעת "לורי מתוקה" אמא שלי לחשה לי אוחזת בי בעדינות מנסה להרים אותי מהרצפה אבל אני סירבתי רוצה להישאר על הרצפה הקרה.

הקור, זה הדבר היחידי שהשאיר אותי במציאות "הוא לא יכול למות" היא הניחה לדמעה אחת בודדה להחליק במורד הלחי שלה מחבקת אותי אליה "שששש חמודה שלי הכול יהיה בסדר" הגוף שלי נדרך ופניתי אליה "בסדר?! בסדר?! הוא מת!!! הוא פשוט עזב אותי!!!!" התייפחתי וכול גופי רעד.

אחרי הרבה שכנועים היא הצליחה להוריד אותי למטה אל הסלון מלא האנשים שהביטו בי כאילו אני הדבר הכי שביר שפגשו ובתזוזה אחת לא נכונה ישבר והכי גרוע זה שהם צודקים. "את" קפאתי שהקול שלה הדהד אליי והסתובבתי לאט נפגשת בזוג עיניים שחורות אדומות ונפוחות, קורל הייתה בת הזוג של דניאל לפני, והיא מעולם לא סלחה לי על זה שהוא בחר בי, היא מעולם לא סלחה לי על שתמכתי בו להתגייס.

"את אשמה!!!" היא צרחה וקרן מיהרה לצידה מנסה למשוך אותה מהחדר אבל היא פשוט התנערה ממנה "עזבי אותי!! היא הרגה אותו!!! את! אם הוא לא היה הולך להביא לך את הטבעת הארורה הזאת הוא לא היה במכונית וכול זה לא היה קורה!!!" קפאתי "ט-טבעת?" לחשתי והחדר נפל לדממה רק רעש הבכי של ג'יין נשמע בחדר.

"על מה לעזאזל את מדברת?!" צעקתי אוחזת ביד שלה מכריחה אותה להביט בי "דברי!!!" "הוא עמד להציע לך נישואים!" קפאתי וכול העולם נעלם בזמן שהשיחה האחרונה שלנו התנגנה שוב בראשי.

"אם אני אציע לך נישואים תישארי?" הרמתי גבה מתגלגלת על המיטה כך ששכבתי על הבטן והבטתי בגופו הגדול שרוע על המיטה לידי "לא! ואז מה אני אגיד לילדים שלנו? אבא הציע לאמא נישואים בגלל שהיא עמדה לנסוע ללמוד במדינה אחרת?" הוא שלח לעברי חיוך שבור "אז מה אם אני אציע לך בגלל שאני אוהב אותך?" הלב שלי הפסיק לפעום לרגע אחד וטיפסתי עליו, כול אחת מהברכיים שלי בצד של גופו הגדול "אז" לחשתי מניחה נשיקה עדינה בקצה הפה שלו "אני אגיד" עוד נשיקה בצד השני "כן" לחשתי מניחה לשפתיים שלי לגעת מעט בשלו ונהמה רכושנית ברחה ממנו והוא התגלגל ככה שאני הייתי שכובה נגד המזרון הרך "לעזאזל את אישה משגעת!" צחקתי והצחוק שלי דעך מהר מאוד כשהשפתיים של דניאל דרשו את תשומת הלב שלי.

"לורי" הנחתי ליד שלה מודעת למבטים של כולם עליי "הוא עמד להציע לי להתחתן איתו" מלמלתי מנסה לשכנע את עצמי שזה האמת "לורי" ניערתי את ראשי "לא, לא ,לא" מלמלתי שוב ושוב וברגע שהרגשתי את האחיזה של מישהו עליי דחפתי אותו לא טורחת להביט אחורה לראות מי זה ופשוט רצתי לא מסוגלת להיות במקום מלא זיכרונות כואבים.

רצתי ורצתי לא עוצרת, מרגישה את טיפות הגשם על העור שלי, מרגישה את השמלה השחורה נצמדת לגוף שלי אבל לא היה לי אכפת רק רצתי עוד ועוד נעצרת רק שהגעתי אליו.

נעמדתי מול מצבת האבן הגדולה, הקרה שהשם שלו היה חרוט עליה ונפלתי לברכיים אוחזת באדמה הרטובה חזק כול כך שפצעתי את עצמי "למה?! אידיוט!! היינו אמורים להיפגש באותו יום! למה לא יכולת לחכות?! למה עזבת אותי?!!!!!".

בכיתי עוד ועוד מרגישה איך עם כול רגע הגוף שלי נחלש עד שלבסוף ויתרתי מניחה לחשכה לעטוף אותי. "לורי" הקול הזה, של מי הקול הזה? "לורי?" פתחתי את העיניים שלי נפגשת בשיער חום מבולגן וזוג עיניים חומות עצובות "דניאל!" לחשתי מושיטה יד ואוחזת בו "זה חלום נכון?" הוא הנהן "את צריכה לקום מתוקה, את מדאיגה הרבה אנשים" "לא, אני רוצה להישאר פה בבקשה אל תכריח אותי לחזור" הוא הושיט יד מלטף לי את הפנים ומושך אותי אליו מנשק אותי בפעם האחרונה "את יודעת שזה לא הזמן שלך אהובה אבל אני תמיד אהיה פה, תמיד אשמור עליכם בסדר? אני מבטיח את לעולם לא תהיי בלעדי" הנהנתי מניחה את המצח שלי נגדו ומביטה בו ישירות נושמת לתוכי את הריח שלו בפעם האחרונה "כן" לחשתי רואה את החיוך המקסים שלו ומרגישה את עצמי נמשכת לאחור.

פקחתי עיניים מתעלמת מכול המהומה מסביבי והנחתי ליד שלי לטייל לשפתיים שלי ומשם אל הבטן מלטפת ברכות "אני יודעת מה אני אגיד לו עכשיו, אני אגיד לו שאבא שלו הציע לי נישואים בגלל שהוא אהב אותי ואני אותו" מלמלתי לאוויר יודעת שהוא תמיד ישמור עליי, עליי ועל הילד שלנו.