קטעים קצרים

בוגימן

אני עייפה, כול כך עייפה אבל אני מפחדת לעצום עיניים, מפחדת שהיא תחזור שוב והפעם אני לא אתעורר. הבוגימן האישי שלי, המפלצת שמתחבא מתחת למיטה היא לא אחרת מאשר עצמי. בכול פעם שאני עוצמת את עיניים היא מרימה את ראשה המכוער ושוב אותן מילים חוזרות בראשי "זה לא טוב מספיק, את לא מספיקה, את לא יפה, את לא ואת לא......

הרשימה יכולה להימשך ולהימשך ולא להפסיק, ועכשיו הבוגימן תוקף גם שאני ערה, מעיר על כול צעד וצעד שאני עושה, צוחק בכול פעם שאני מביטה במראה ולוחש עד כמה אני מכוערת, כמה אני לא מספיקה ואיך בחיים אני לא אזכה לאהבה ואני לא יכולה לעצור בעדי, אני מקשיבה.

מקשיבה לכול מילה נבזית, לכול ציון של חולשה, לכול ירידה ולכול עלבון אבל אף פעם, אף פעם אני לא מראה לעולם כמה זה כואב, אני מחייכת וצוחקת יורדת על המפלצת שלי בעצמי אבל שאני לבד בחדר הדמעות יורדות, המסכות נופלות והכאב נשפך ממני בגלים, גלים שאני מפחדת שיום אחד יצליחו להטביע אותי.

"את מכוערת" מלמלתי מביטה במראה וההשתקפות שלי החזירה לי חיוך נבזי "אף אחד לא אוהב אותך, אף אחד לא יכול לאהוב מישהו כמוך" פתחתי את פי רוצה כול כך לומר לה לשתוק, לומר לה שאני בסדר כמו שאני אבל אז המילים שלהם חוזרות.

הבטחתי לעצמי שהתגברתי על זה, הבטחתי לעצמי שהכול בסדר עכשיו ושהפצע החלים אבל בכול פעם שהבוגימן שלי חוזר הוא מחזיר איתו זיכרונות ישנים. זיכרונות של ילדה קטנה עם שיער ארוך וטיפה שמנמנה שנאלצה לספוג העלבות ובדיחות שהשאירו אצלה צלקת שגם היום לא החלימה.

"את מכוערת" הבוגימן שלי לחש לי שוב, הבטתי לרצפה מתכוונת להודות בתבוסה אבל אז המילים שלו חזרו וניגנו אצלי בראש "את יפיפייה" ניערתי את ראשי מיישרת את המבט ומחזירה אותו להשתקפות במראה.

לא הפעם, הפעם אני נלחמת "אני יפיפייה" מלמלתי והיא הביטה בי מבולבלת "למה?! בגלל שהוא אמר?" "לא" לחשתי "אני יפיפייה בגלל שאני אוהבת את עצמי, אני יפיפייה בגלל שאני מי שאני, אני יפיפייה בגלל שיש לי אנשים שאוהבים אותי, אני יפיפייה בגלל שאני יחידה במינה".

הפעם הבוגימן שלי לא ענה וכמו קסם הוא נעלם והבחורה שהופיעה מולי, היא חדשה לחלוטין. מידי פעם הוא מרים את ראשו המכוער לוחש מילים ויודע בדיוק איפה ללחוץ בשביל לפצוע אבל אז אני נזכרתי במשפחה שלי, בחברים שלי ואני יודעת שזה לא נכון, זה סתם מילים ריקות של צד אפל, צד מלא בחוסר ביטחון.

היום אם הייתי יכולה הייתי חוזרת בזמן לאותה ילדה קטנה שישבה בחדר ובכתה בשקט, אותה ילדה קטנה שניסתה לשנות את עצמה בשביל להתאים לסביבה, אותה ילדה שהייתה בטוחה שהיא לא בסדר ולהגיד לה שאין בה שום דבר לא בסדר, שהיא מושלמת כמו שהיא ושהיא תמצא את האנשים שיהיו שם בשבילה גם ברגעים הכי קשים אבל אני לא יכולה.

אז אני אומרת לכן, אתן מושלמות כמו שאתן, ואף אחד לא יכול לגרום לכן להרגיש שלמות חוץ מכן, תלחמו בבוגימן האישי שלכן ותיראו עד כמה זה משחרר.

אל תשתנו בשביל להתאים לתפיסה של החברה עליכן, תשנו את התפיסה של החברה בשביל שתתאים לכן! אתן תמצאו את מי שאתן עם הזמן אבל עד אז תזכרו שיש לפחות אדם אחד שחושב שאתן מושלמות בדיוק ככה, אני.