קטעים קצרים

החיים מבעד לעדשה

הבטתי בעצי הדובדבן היפיפיים והאצבעות שלי גירדו, הם השתוקקו לאחוז בעיפרון ולצייר את מה שרואות עיניי. כל כך רציתי להצניח את המראה היפיפייה של הפרחים הוורודים הנעים ברוח, את העלים הירוקים שנאבקו להישאר על הענפים ולפני שהבנתי מה קורה זה בדיוק מה שעשיתי.

בלוק הציור היה בידי השמאלית בעוד הימנית לא עוצרת לרגע, משרטטת את קווי המתאר החזקים של העץ, הייתי כול כך שקועה בעולם שלי שהסביבה נהפכה לרעש רקע.

פלאש מצלמה הוציא אותי באכזריות מהעולם הקטן והפרטי שלי והבטתי בבעלים של אותה מצלמה. "למה אתה מצלם אותי אדם?" הגבר הניח למצלמה להישמט יחד עם ידו ושלח לעברי את החיוך הממיס שלו.

"לא יכולתי להתאפק" נאנחתי, מסיטה שערות אדומות שוררות אל מאחורי האוזן שלי וטפחתי על הנקודה לידי. "אם אתה כבר פה אולי תארח לי חברה?" הוא גיחך, השמש משתקפת בעיניים המיוחדות שלו וגורמות לי להסמיק מעט.

הוא התיישב לידיי, הבד של הסוודר הדק שלו משתפשף בידי החשופה "לא ידעתי שחזרת" הוא הנהן, משעין את הראש שלו על גזע העץ העבה שסיפק לי מקלט מהשמש היוקדת. "נחתי לפני כמה שעות וחשבתי לבוא לבקר אותך" חיוך עדין משך בשפתיי.

"באמת?" הוא הנהן, העיניים שלו עצומות והחזה שלו עולה ויורד עם כל נשימה עמוקה "תניח לי לצייר אותך?" הוא פקח עין זהובה אחת והביט בי בשאלה. "אני רוצה לצייר אותך תרשה לי?" הוא חייך, פוקח את שתי העיניים שלו ומפנה אליי את ראשו.

"אי פעם אמרתי לך לא?" "אבל זה אומר שלא תוכל לזוז, אתה תוכל לשבת במקום אחד לכמה דקות?" לא יכולתי למנוע מעצמי את ההזדמנות לעקוץ אותו והוא פשוט חייך אבל זה היה חיוך עייף ולשנייה הרגשתי אשמה על כך שאני מחזיקה אותו פה ולא מניחה לו לחזור אל המלון שלו ולישון.

"אולי עדיף שלא" מלמלתי, מסיטה את המבט שלי מהגבר הנאה שמולי "למה לא?" "אתה עייף, רק עכשיו חזרת לארץ אולי..." הופתעתי כששמעתי אותו צחוק. אהבתי את הצליל העמוק והמחוספס כשהוא יצא מבין השפתיים שלו והבטתי בו בתדהמה.

"את חמודה כשאת דואגת לי לו-לה" הוא ביטא את שמי באופן המוזר שייחודי רק לו  ואני נאבקתי בסומק שקישט את לחיי החיוורות.

"לפעמים אני שונאת אותך" הוא גיחך אבל חזר לעצום את עיניו ולהישען על גזע העץ. אני לקחתי את זה כסימן שלי להתחיל ובלי לבזבז זמן מיותר מיהרתי להפוך דף ולהתחיל לצייר את הגבר שמולי.

חקקתי אל תוך הזיכרון שלי את תווי המתאר הקשים של פניו ואז חקקתי אותם אל תוך הנייר, היד שלי מלטפת את הנייר העדין בזמן שעיניי מדלגות בין הגבר שמולי אל הנייר שבידי. ככה מצאתי את עצמי מציירת את הגבר החמקמק ביותר שפגשתי.

הרוח החמימה של הקיץ העיפה קצוות שיער בלונדיניות לפה ולשם, גורמת ללחיים מעט חיוורות להיצבע באדום ולריח המיוחד שלו להתנופף באוויר ולהגיע אליי. אדם בהחלט היה מחזה לעיניים ולעיתים נדירות יוצא לי לראות אותו רגוע כל כך, שלו.