המורה למתמטיקה

פרק 19

מכירים את זה שדווקא כשמגיעים אורחים אמא מחליטה שזה השבוע הזה בשנה שאין לה כוח לעשות קניות וכל הבית ריק?
אני מפשפשת במגרות, ובמקרר, ומחפשת גם על השיש משהו קטן ומתוק אבל אין פאקינג אוכל בבית! אני נכנסת למזווה אבל הוא כולו ריק. יופי אמא. תיסעי לך ליומיים בדרום בזמן שלבת שלך אין אוכל בבית.
"זה בסדר יס" דור נשען על הקיר שבמטבח ומביט בי בשעשוע.
"לא זה לא, לא יכול להיות שאין אפילו משהו קטן לאכול בבית הזה חוץ מעוף קפוא" אני אומרת כשאני פותחת את המקפיא.
"את יודעת מה יותר חשוב מעוף קפוא?" הוא שואל ומשלב את ידיו.
אני מביטה בו לשנייה וכשפרצופו הופך לרציני אני ממהרת לקחת כיסא ולקרב אותו אל השיש. אני מטפסת עליו ופותחת את אחד הארונות הגבוהים.
"מה?" אני סוף סוף שואלת וכשאני מוצאת חטיף אני ממהרת לקחת אותו. אני מתכוונת לסגור את הארון במהירות אבל אני מאבדת את שיווי המשקל ותוך שניות מועדת. ידיים גדולות תופסות אותי שנייה לפני שאני שוברת את הראש והאינסטינקטים המהירים של דור לא מפתיעים אותי בכלל. הוא הריי טוב בהכל...
הוא תופס אותי כמו כלה ואני מביטה בו לכמה שניות בשוק, הוא מסתכל עליי מלמעלה בדאגה ואז בשנייה מחייך, פרצופו הופך משועשע.
"שאת מתחמקת ממני" הוא אומר ומניח אותי בעדינות על רגליי בחזרה לקרקע.
לוקחות לי כמה שניות להבין שהוא ענה על שאלתי ואני מתאפסת על עצמי בקושי. הלב שלי דופק ואני מרגישה שהוא הציל אותי מנפילה מצוק.
"אני לא מתחמקת ממך" אני אומרת בקול הכי יציב שאני מצליחה להוציא, מתקדמת לכיוון שולחן האוכל ומתיישבת.
"אני התקשרתי אלייך 500 פעם מאותו היום של המסיבה, למה לא ענית?" דור פתאום נשמע חסר סבלנות, קולו תקיף יותר והוא מתקדם לכיווני, נשמע שחיכה כבר הרבה זמן להגיד את זה. הוא מתיישב מולי וגורם לגופי להאיץ אפילו יותר ממקודם.
הוא מסתכל עליי ומבטו שורף אותי לגמרי, עד כדי כך שאני מפחדת להרים אליו את עיניי, כי אני יודעת. ברגע שאני מרימה אליו את מבטי... החזות הקרה והמאופקת שאני מנסה לשמור עליה לידו כבר יותר מחצי שנה, תימס בשנייה. ואז זה לא יהיה טוב. ממש לא יהיה טוב.
אני מתכוונת לענות לדור אבל דלת הכניסה נפתחת בפראות האופיינית לה.
"אני בבית. וחזרתי עם קניות אז כדאי לך מאוד להגיע לכאן תוך שתי שניות." קולה המוכר של אימי מהדהד בבית. יופי אמא, בדיוק בזמן!
אני לא יודעת אם לשמוח שבזכותה אני לא צריכה להחזיר לדור תשובה או לקבור את עצמי על הבושות שהיא עושה ובטח עוד תעשה לי מולו, שתי האופציות נראות לי בסדר. אז אני פשוט נאנחת.
"זאת אמא שלי" אני מגלגלת לדור עיניים והוא מחייך אליי את החיוך המתוק הזה שלו.
"אני מתאר לעצמי" הוא נעמד מיד ויוצא מהמטבח. מה הוא עושה?
אני קמה במהירות והולכת אחריו לכיוון הכניסה לבית.
"נעים מאוד אורית, צריכה עזרה עם הקניות?" דור שואל את אימי עם החיוך הממיס שלו הזה, החיוך שאין מצב שמישהי לא תיפול ממנו. החיוך עם הגומה.
אמא שלי נעצרת. היא מביטה במורה שלי במתמטיקה ואני לא בטוחה מה היא מתכוונת לעשות, היא בלתי צפויה ואני מקווה שהיא לא תעשה משהו טיפשי.
ואז, בלי שום התראה מיוחדת, פניה מתחממות. היא מחייכת חיוך ביישני ואז פונה אליי.
"יסמיני, לא אמרת לי שיש לך חבר" היא אומרת לי. אוי מה?
ולפני שאני מספיקה להגיד משהו מטומטם, דור לוקח אחריות ואומר בדיוק את המילים הנכונות, בנימה הנכונה, עם החיוך הנכון.
"הוו לא" הוא צוחק. "אני דור, המורה של יסמין למתמטיקה. אני מעדכן אותך לגבי ההתקדמות שלה..." הוא אומר לה. "אני באתי לעזור ליסמין עם כמה תרגילים קטנים במתמטיקה". שקרן.
מפניה המופתעות של אמא שלי אני מבינה שהם עדיין לא נפגשו, רק מדברים בטלפון , אוקיי, נחמד.
"אהה" היא ממהרת להוריד את השקיות מידיה ולהתקדם אליו. "נכון, אני באמת מזהה את הקול שלך.." היא צוחקת ולוחצת את ידו, "נעים מאוד" היא מוסיפה.
אנחנו עוזרים לה להכניס את הקניות בזמן ששניהם ממשיכים לדבר.
"ממתי יש מורים כלכך צעירים?" היא שואלת ומסדרת את הדברים במקומם.
"יש. אמא." אני אומרת לה בנימה קצת כועסת אחריי השאלה העשירית שלה. היא מתעלמת ממני ומסתכלת על דור,
"בן כמה אתה?" היא שואלת אותו והוא מחייך אליה בנחמדות,
"עוד שבועיים בן 22" הוא עונה לה ואני מופתעת.
"עוד שבועיים?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"אהא" הוא מהנהן, לא נראה כי יש לזה חשיבות מיוחדת מבחינתו.
"למה לא אמרת כלום?" אני שואלת קצת בכעס. ממה אני מתעצבנת? הוא לא חייב לי שום דבר.
הוא מושך בכתפיו באדישות הזאת שלו, "זה לא עניין גדול.." הוא ממלמל ואז פונה לאימי,
"איפה לשים את הקישואים?"