טם טם טם טם!
טוב, אז התלבטתי אם להעלות את הפרק היום או ביום ראשון (מודה, רציתי להשאיר אתכן במתח קצת...) אבל החלטתי לעמוד בהבטחה שלי ובגלל ששברתן את שיא הדירוגים שהיו לי עד עכשיו (54! דיי עלוב אבל כן, זה השיא שלי..) אז העלתי את הפרק.
אז לפני שאתן קוראות, רציתי רק לאחל לכן, קריאה מעולהההההההה:)
***
ה27 ליוני, יום הבגרות במתמטיקה.
אני מתהפכת מצד לצד ומנסה לשכנע את עצמי לקום, מנסה לפתוח את עיניי מבלי לבכות שוב.
דור לא חזר אליי, הוא לא ניסה להתקשר גם אחריי שניתקתי לו באמצע המשפט.
א
ת הימים האחדים שלפני הבגרות בזבזתי בבכי במקום בלמידה, לא הסתרתי מאף אחד את הכאב שלי. לא התכחשתי כבר לשום דבר.
אני אוהבת את דור, אבל דור כבר לא.
אני פוקחת את עיניי באטיות מאוסה ומביטה בתקרה הלבנה. אני רוצה לקום אבל אין לי כוח.
אני לא יודעת איך אני אגש לבגרות הזאת, לשתי הבגרויות האלה.
אני מרגישה עייפה למרות שמאז השיחה עם דור אני רק שוכבת במיטה. אלו היו הימים הכי קשים שעברו עליי בכל החיים. יותר מכל תקופה אחרת. יותר מכל ריב של ההורים שלי, יותר מכל ניסיון התאבדות שלי, יותר מכל התאהבות שלי באידיוט כמו עומר.
זה היה יותר גרוע מכל דבר אחר שקרה לי איי פעם.
אני שונה היום. אני יודעת שאני לא אלך ואנסה לחתוך וורידים כמו פעם. לא משנה עד כמה יהיה לי קשה. אני יודעת שאני לא אעשה את זה.. לא בשבילי.. אלא בשביל דור. אפילו למות בשקט אני לא אוכל רק מהמחשבה על התגובה של דור.
אז להתאבד זאת כבר לא אופציה, לעומת זאת לבכות. זאת אופציה מצוינת...
אני מתרוממת סוף סוף ממיטתי. עוברת ליד המראה ונעצרת.
העיניים החומות והקטנות שלי אדומות, הריסים שלי נפולים. אני שוב נזכרת בדור.
אני מגחכת לעצמי בתסכול ונזכרת במילים שאמר לי באותו היום שהתעקש להוכיח לי עד כמה אני יפה.
'הריסים הארוכים שלך מושלמים ומוסיפים כל כך הרבה ליופי שלך, כשאת עצובה אני ממש יכול לראות אותם נופלות..'
הוא שם לב להכל. לכל מה שקשור אליי.
אני מחייכת לעצמי לאט לאט, מוחה בשרוולי את הדמעות וצוחקת לעצמי.
דור צודק, אני יפה.
אני לא צריכה אותו יותר. אני יכולה לעבור הלאה גם בלעדיו, אני יכולה לעשות כל מה שאני רק אבחר לעשות, ויותר מזה, אני יכולה לעבור את הבגרות במתמטיקה.
אני מתקלחת בזריזות, הבגרות מתחילה באחת.
אני מרימה את ראשי אל השעון שבחדרי, עטופה במגבת בלבד.
השעה 11 וחצי. מה שאומר שיש לי שעה וחצי להתארגן, להגיע לבית הספר, להיות בתוך הכיתה ולהתחיל את הבגרות. וזאת רק הבגרות הראשונה.
אני אוזרת כוחות ומתלבשת, מתארגנת ובוחנת את עצמי במראה.
בפעם השנייה בחיים שלי אני מרגישה הכי יפה בעולם.
הפעם הראשונה הייתה בביתו של דור. הוא צדק. טוב, דור תמיד צודק...
השיער שלי מושלם, העיניים שלי מדהימות, הרגליים שלי בסדר, לא גבוהות מידי ולא נמוכות מידי...החזה שלי.. הוא בסך הכל מבליט את הנשיות שלי, והבטן שלי לא צריכה להידבק לגב כדי שאני אהיה יפה.
אני מחייכת לעצמי, יוצאת מהבית כבר ב12, מפחדת לאחר.
YOU ARE READING
המורה למתמטיקה
Literatura Femininaיסמין פרח, בת 18, תלמידה ממוצעת. צינית. ששונאת שאומרים לה מה לעשות. היא בטוחה שהשנה האחרונה שלה בתיכון תהיה משעממת כמו כל שנה. אבל כשמורה חדש למתמטיקה מגיע לתיכון, כולם מתאהבים בו בשנייה. חוץ מיסמין. היא לגמרי שונאת אותו... בעיקר את עצם...
