המורה למתמטיקה

פרק 28

"אני וגיא ביחד"
"אני ודור כבר לא"
"אוקיי"
"אוקיי"
אנחנו שותקות, כי מה כבר יש להגיד?
נראה כאילו הכל נאמר ונסגר במשפט אחד.
רוני וגיא ביחד, אני שמחה בשבילה. אבל היא עצובה בשבילי.
פאק! אני חברה כזאת מנייאקית!
אני עוצרת במקומי. רוני מביטה בי בשאלה.
אני מביטה בה לכמה שניות, "את וגיא ביחד" אני אומרת כאילו לא אמרה לי את זה לפני מספר שניות.
"אוקיי?" היא שואלת.
חיוך עולה על שפתיי, "מזל טוב" אני קופצת על רוני המבולבלת בחיבוק דוב גדול. לוקחות לה כמה שניות להתעשת על עצמה עד שהיא צוחקת ואומרת,
"תודה"
אני מתנתקת ממנה עדיין מחייכת. "אנחנו צריכות לחגוג". אני קובעת ורוני מהנהנת נמרצות בהתלהבות, כאילו חיכתה שאציע.
אנחנו מגיעות לכניסת הכיתה, שיעור מתמטיקה אמור להתחיל בעוד מספר דקות ואין לי מושג מה היחס שאני הולכת לקבל מדור אחרי אתמול.
אני אוהבת את דור, אני כלכך אוהבת אותו. ואני מקווה שההחלטה המשותפת שלנו אתמול, או יותר נכון ההחלטה שלי (לא ממש הייתה לו ברירה) תגרום לו להתייחס אליי באופן שווה ולא להתנהג בצורה ילדותית כמו שעשה מאז הטיול השנתי.
אני נושמת עמוק והלב שלי דופק, כשאנחנו נכנסות לכיתה דור עדיין לא שם ואני מוצאת את עצמי נושמת לרווחה. תרגעי יסמין. זה רק דור.
מה שכן, לירון נתקעת בי. ואני מגלגלת עיניים.
"אולי דיי עם זה?" אני ממש מתאפקת לא לשאוג עלייה.
"דיי עם מה?" היא מצחקקת, חברותיה אחריה. השיער הבלונדיני שלה אסוף לקוקו מתוח, בעוד עיניי הדבש שלה אשר נמרחו באיילנר עבה הביטו בעיניי החומות והפשוטות. תמיד. תמיד קינאתי בעיניים שלה.
"יס?" רוני נועצת בי מרפק בצלעות ומביטה בי בשאלה, רק עכשיו אני קולטת שעדיין לא עניתי ללירון.
היא עוטה על עצמה חיוך ניצחון ואני שוב מגלגלת עיניים ופשוט עוברת אותה. אין לי כוח יותר למריבות איתה, ממילא עוד שבועיים, אחריי הבגרות האחרונה במתמטיקה, אני לא הולכת לראות את הפרצוף שלה יותר בחיים.
עוד פחות משבוע מסתיים בית הספר! עוד פחות שבוע!
היום ה17 ביוני. ב20 ליוני הכל הולך להיגמר. הכל.. חוץ מהבגרות במתמטיקה.
ואז, ואז אני מתחילה לחיות. אני מתחילה התחלה חדשה. התחלה שאני לא אצטרך לראות בה.. לא את בית הספר, לא את לירון, לא מתמטיקה, ולא..לא את דור.
אני אפתח לי דף נקי וחלק. אבל עד אז, אני תקועה כאן. מוקפת בלירון, בבית ספר, במתמטיקה ובדור.
הלוואי שאלוהים היה מקל עליי קצת, מוציא לפחות משהו אחד מהמשוואה.
ואז אסתר נכנסת, וכשאסתר מנהלת בית הספר המכונה גם ה"מכשפה" נכנסת אל י"ב 5, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. רוני מביטה בי בבלבול כשאנחנו מתיישבות במקומותינו כמו שאר הכיתה.
"אז.." היא מתחילה, מביטה בכיתה בחומרה ומשלבת את ידיה בגסות. גופה עומד בצורה מרושלת והשיער השחור שלה פרוע כמו בדרך כלל, טונות האיפור שלה מצחיק כמו תמיד ומשלים בשלמות את תחפושת הליצן המשולב במכשפה שלה.
כולם מביטים בה בציפייה, אף אחד לא יודע מה היא הולכת להגיד ולמה דור לא נכנס ללמד אותנו כשעוד שבועיים יש לנו בגרות במתמטיקה?
למרות שסיימנו את כל החומר בשלמותו ועשינו עליו אין ספור חזרות, כולם ידעו שאף פעם, אבל אף פעם לא מוותרים על שיעורי מתמטיקה. בעיקר שיעורי המתמטיקה של דור לוי.
"אתמול דור לוי הודיע לי שהוא מתפטר רשמית" היא פלטה.
רעש נשמע בכיתה, פטפוטים ומלמולים של כל התלמידים נשמעו כמו סערה בים בעוד שכל מה שאני שמעתי היו הדהודים ורוחות מכאיבות באוזניים.
אלוהים. כשביקשתי להוציא משהו אחד מהמשוואה, דור האחרון שהייתי רוצה שתוציא.
הלב שלי מתחיל לדפוק בטירוף ונשימותיי נהיות כבדות. אני רוצה לבכות אבל ידה הרכה של רוני נוגעת בידי ואני מסתפקת בלבלוע את רוקי ולהמשיך להקשיב לאסתר.
היא משתיקה את כולם וממשיכה לדבר.
"דור ביקש למסור לכם שהייתם הכיתה הכי טובה שלו," היא מתחילה.
"שהוא מאמין בכולכם, שכל אחד מכם מסוגל ויעבור את הבגרות הזאת. הוא מצפה מכולכם ללא פחות ממאה." היא מביטה בכולנו "עבדתם קשה ומגיע לכם לקבל ציון טוב על העבודה הקשה שעשיתם... בנוסף הוא מאחל לכולכם הצלחה בהמשך הדרך. הוא ביקש ממני להגיד לכם שאחריי שאתם מסיימים את הבגרות במתמטיקה.." היא עוצרת ומחייכת טיפה, פנייה מתחממות והיא מביטה בנו ברוך משונה, "הוא ביקש שתצאו לבלות ותהיו מרוצים מעצמכם גם אם לא הצלחתם ולא הלך לכם טוב, שתבלו ותתחילו לחיות את החיים שאחריי התיכון, תשכחו קצת מכל הלימודים אבל אל תשכחו אותו." היא אומרת וכולם מחייכים לעצמם חיוכים קטנים. הדברים של דור נוגעים לכל אחד ואחד בכיתה הזאת.
אני אולי ממש אגואיסטית, אבל עמוק בתוכי, אני יודעת שדור ביקש ממנה למסור את הדברים האלה. כמעיין פרידה ממני. הוא לא מתכוון לראות אותי יותר?
הפרידה שלנו אתמול, היא הייתה לתמיד? אני שוב רוצה לבכות. דור ביקש שאני לא אשכח אותו, אני חייבת לשכוח אותו.
אני נושמת עמוק ועוד לפני שאני שמה לב אסתר יוצאת מהכיתה וכך גם התלמידים, מתלחששים עדיין ומרוצים מעצמם.
רוני שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תישאר ואני מסרבת.
ברגע שהיא יוצאת מהכיתה אני מתפרצת בבכי.
 אז זהו? כאן זה נגמר? אני שואלת את עצמי.
אבל עמוק בפנים אני יודעת, אין סיכוי שככה הסיפור הזה יגמר.