לפעמים

חיוך

היא לחצה על כפתור הלייב של הפייסבוק והסתכלה על המצלמה. היא נעלה את הדלת במנעול והכל כבר מוכן. עשרה אנשים נכנסו לסרטון והיא נשמה שלוש נשימות ארוכות וסדרה את השיער הבלונדיני. היא לא התאפרה הפעם כי לאף אחד לא אכפת. היא הקריאה מילות פרידה בקול רועד במשך חצי שעה. עור ידיה סמר ופניה הוקרנו מטה כך שרק שערה הבהיר וחולצת הטי הזוהרת שלבשה בלטו בתאורה העמומה. היא לא בכתה. אבל אף אחד לא ציפה שתבכה. היא הייתה עצובה תשעים אחוז מהחיים שלה וכולם ידעו את זה אפילו שאף פעם לא טרחה לספר. הידיים שלה טחבו יד בכיס והיא הוציאה חבל עבה מקופל. היא עלתה על כסא עץ בהיר, זה שישבה עליו כשהקריאה את הדבר האחרון שתקריא בחייה, הסתכלה על המצלמה וחיברה בזריזות ובאינטנסיביות את החבל למנורה. היא נשמה עמוקות ואחר כך קשרה לולאה חזקה וצמודה סביר צווארה והסתכלה על המצלמה. היא השליכה את הכסא, כפות רגליה היחפות ריחפו בחדר הממוזג והייתה תלויה מול המצלמה בזמן שעשרה הצופים הפכו לאפס ובקול צורם היא בכתה עד שאיבדה את הכרתה. ההורים שלה פתחו את הדלת ובכו ואז הייתה הלויה והאזכרה ואז כולם חיו כרגיל, השמש זרחה, הציפורים צייצו והעולם התנהל כרגיל ואפילו הפייסבוק שלה נשאר פתוח כי ההורים לא נגעו בחדר שלה כי הוא מסריח ומלא באבק ומידי פעם אחת הדודות שולחת הודעה כי היא לא ידעה שהיא מתה. אבל הכל כרגיל. אפילו אבא שלה חייך.