לפעמים

היא הייתה ילדה יפה סהכ

היא הייתה ילדה יפה סהכ, מאושרת. מה חסר לה כבר? עיניים בוהקות וחיוך מתוח מאוזן לאוזן. לחיים מתוקות ונמשים. היא הייתה יפה סהכ. גם אבא שלה חשב ככה כשפתח לה את הרגליים. אבל היא לא חשבה ככה יותר. כי הכל התבלבל לה בראש מאז שזה קרה. היא הפסיקה לאכול. לשתות. לישון. עיניים כחולות הפכו לאדומות. אבא כעס כשסיפרה לאמא בגוף רועד. אבל אמא לא האמינה. אף אחד לא האמין. גם לא היועצת, הרווחה. ילדה בת שתיים עשרה בסיטואציה מוזרה. אבא נתן סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה. וגם בפנימייה זרקו אותה. זרקו אותה מהבית כי היא כל הזמן חתכה לעצמה את הורידים רק כדי להרגיש משהו. לחוש משהו חוץ מריקנות כרונית ודיסוטיאציה. היא נלחמה. בפנימייה זרקו אותה כי היא לא שיתפה פעולה. במקום לישון בבית ישנה בבית חולים כל שבועיים. כי היא רק רצתה להרגיש משהו.
ואהבה היא לא מצאה. גם לא אצל אמא. חבר לא היה לה בחיים כי קשה לה להתמסר למישהו אחרי שטיפות דם זלגו על מיטתה כשאיבדה את בתוליה. טיפות דם אכזריות. גוף קטן על מיטה גדולה לצד גוף גדול ואכזרי. ואף אחד לא האמין.
אז היא ניסתה לשכוח. שתתה כדור אחר כדור אחר כדור. שום דבר לא הצליח.
בגיל עשרים ושתיים אושפזה באברבנל בפעם העשירית. הפעם מרצון. כי פשוט לא יכלה יותר.
ובאחד החופשים מהאשפוז הייתה הלוויה. אבא נדרס והפנים שלו חזרו אליה.
בלוויה של אבא כולם בכו. לא היה מגיע לו ללכת בגיל כל כך צעיר. איש משפחה. בעל למופת. אב לחמישה ילדים. איש עסקים מוצלח. בלוויה של אבא היא לא בכתה. ישבה בפינה ועישנה סיגריה. כי היא לא שוכחת מה קרה כשהוא אמר לה שהיה יפה. היא לא שוכחת שבחדרי חדרים הוא היה חודר לתוך גופה הצנום ולתוך נשמתה. היא לא שוכחת את הדם. את הבגדים הארוכים שלבשה כדי שלא יראו הצלקות והחבורות. את זה שבגיל עשר הייתה הראשונה שהיו לה הפרשות. את התחתונים המדממים. את הגוף שלו נוגע בשלה.

היא הייתה ילדה יפה סהכ. מאושרת, מה חסר לה כבר? מישהו שיאמין לה שהיא לא אשמה.