לפעמים

שי

באתי אליה הביתה.  מאז שהתאשפזה לא יצא לי לפגוש אותה בכלל. היה לה ריח של סיגריות ושל שוקולד או לא יודע מה. היא החזיקה סיגריה וכל העשן התפזר בחדר. לבשה חולצה מכופתרת ענקית וגרביים אדומות קצרות על רגליה החשופות והשדופות. לא השתנתה מאז הילדות, עדיין רזה ומנומשת ודכאונית. חפיסות של פרוזק במזווה ובקבוקי אלכוהול על המדפים. היא רצתה לברוח, קצת שקט ממני וקצת שקט מהעולם האומלל, אז עברה מהקיבוץ לדרום תל אביב וישר רצה לספר לחברים שהיינו יושבים איתם. אחרי שהיא עזבה היא השאירה לי בגדים ודיסקים ואמרה לי שהיא תתגעגע. היא נעה בתחתונים אל המטבח. היא הרתיחה מים לקפה ושמה שירים ברדיו. אחר כך ישבנו ושיחקנו שש בש והלילה נגמר בכך שמצאתי את עצמי מעליה כשגופה חשוף לפניי. נהנינו קצת ממה שהיה חסר לנו. התגעגעתי אליה. לגוף שלה ולריח שלה ולאהילים ולמוזיקת האינדי שהתנגנה מהרדיו, ולדכאון אבל בעיקר למה שהיא ולמי שהיא. היא הייתה יפה ברמה של כלה, אני הייתי נחמד, מטר שבעים עם עיניים כחולות גדולות, לא משהו מיוחד, הייתי רגיל. לא כמוה. הלילה היה קצר, קצר מידי. וריח של סיגריות ושל שוקולד מילא את החלל. היא הייתה יפה. יפה מכדי שיכולתי לדמיין. וישבנו ודיברנו. דיברנו יותר מידי על דברים דפוקים ופחות על דברים שרציתי לומר באמת. לא סיפרתי לה שאני יודע על מה שקרה בקיבוץ לפני שעזבה. וכשנרדמה עירומה הסתכלתי על היד שלה, פסים עבים וארוכים מילאו אותה. צלקות של החלמה. לחשתי לה שאני אוהב אותה. היא חייכה מתוך שינה והייתה נראית בחלום השלישי. כפתרתי את חולצתי ורכסתי מכנסיי וכשהלכתי לחשתי לה באוזן

"מחר בבוקר אני כבר לא אהיה פה אבל את תשארי יפה. ולפחות זה מה שישאר מהלילה הזה."

ויצאתי כי פחדתי להשאר איתה, כל כך פחדתי לראות עצמי משתקף בבחורה שאהבתי כל הילדות. פחדתי לספר לה שאני יודע מה קרה בקיבוץ. מה שנתן גם לי עוד סיבה לברוח לתל אביב, איתה.