לפעמים

שמרית

לא סיפור אמיתי

שמרית מתה. כולם מתו. אני מתתי. שימרית התאבדה ולא נשאר לי כלום. בכיתי על הכל. על החיים ועל המוות. קראתי ספר ורציתי להקיא. נהיה לי כמו מין אבן בגרון. רק רציתי להתפרק בין זרועות של מישהו ולצרוח. נאבקתי בכוח שאין לי ובעצבים. הלב דפק והנשימות רק נהיו מהירות יותר.
הסתכלתי לשמיים. אולי מישהו יציל אותי. אולי אלוהים יחליט לקחת אותי כמו שהוא לקח את הטובים ביותר.
לשמרית היו חיים קשים. ושום פסיכיאטר ושום פסיכולוג ומטפל בדרמה ובאמנות ובבעלי חיים לא ריפא את התחושה שהעולם גרם לשמרית. היא ציירה וכתבה ובתקופות הקשות היא התאשפזה וציירה לי אלף ציורים. לשמרית היו חיים קשים ובשנה האחרונה היא כבר לא יכלה עם זה יותר. היא הייתה יפה וחכמה ובוגרת ומצחיקה ותמיד סיפרה את הבדיחות הכי טובות. ואפילו שירד לה דם מהצלקות היא עדיין ישבה ליד המיטה שלי וחיבקה אותי. אמרה שאני יפה ושהיא דואגת לי. היא לא שפטה אותי על זה שאני מרגישה נרקסיטית לפעמים. בקטע של להתעורר ולהסתכל במראה ולהתאהב במה שאני רואה ולא לרצות למות. ולפעמים אני מרגישה כמו הדבר הכי מכוער והכי אפס ביקום הזה. שמרית הייתה שם בשבילי כדי להגיד לי שאני לא. שמרית אהבה אותי. שמרית הביטה בי בעיניים החומות והמבינות ומחבקת אותי. עד שהייתי מפסיקה לבכות. אבל שמרית מתה. ולא נשאר לי כלום. חבל שאני לא טובה מספיק בשביל שאלוהים יקח אותי. אפילן אין לי כוח לזוז מהמיטה בשביל לעשות משהו. אני סתם יושבת ומנסה להבין למה היא קפצה מצוק במקום לשבת איתי ולשתות קפה או תה או משהו כזה. אבל כבר איבדתי אותה וכבר אין לי חשק לצאת מהמיטה. כי בטח אכיר עוד אחד שאלוהים יקח אותו כמו שלקח את שמרית. ומרוב געגוע הרצון להתאבד עולה ועולה, אולי גם אני אקפוץ מאיזה צוק ואתאחד איתה. אדע מה זה להיות עם הטובים ביותר. אגיד לה שבזמן שאמא שלה התקשרה אליי מטיפול נמרץ אני בכיתי. היא בטח תחייך ותעביר לי יד בשיער, תחבק ותגיד לי שמזל שאני איתה פה ושאני הטובה ביותר או שפשוט תתרחק ותעוף מענן לענן ותשב בפינה ותתן להכל לההרס. אבל המחשבות הן סתם והעולם קטן והחיים שקצרים בשביל לבכות כל היום על הבחורה היחידה שעשתה לך טוב ובאותה מידה שברה לך את הלב. פשוט עדיף לחפש סיבה אחרת למות ולא למות מגעגוע ששורף בנשמה.