לפעמים

איילה

כשאני כותב על איילה אני מתאר לעצמי שזו הייתה יכולה להיות כל אחת אחרת במקומה. כי מה, בתכלס היא לא כזאת מיוחדת. השיזוף שלה הוא כמו של כל בת ישראל שהולכת לים, העיניים שלה חומות כמו של כל כך הרבה נשים שפגשתי והחיוך שלה עקום. השיניים שלה לא ישרות וצהובות מסיגריות. היא נראית סך הכל בסדר. האופי שלה לא מהמם. היא לא מדהימה. גם לא יש פגמים. בסופו של דבר, אף אחד לא מושלם. בטח שלא איילה.
אבל היה בה קסם. משהו שלא יכולתי להסביר במילים. אהבתי את זה שכששכבנו לא יכולתי לחשוב על האקסית. כי כל האקסיות שלי היו שונות מרוב הנשים שהכרתי ואיילה הייתה הרגילה. לכולן הייתה דפקה. אחת עם המון בעיות נפשיות והשניה הייתה בת לאיזה מיליונר מסביון. אבל איילה גדלה בחיפה ולא הייתה לה בעיה נפשית חוץ מנטיה לדיכאון וחרדה חברתית קלה. ההורים שלה חיו ביחד והיא התגייסה לצבא כמו כולם והיה לה ניסיון מיני לפניי וגם אחריי היא שכבה עם מישהו. היא הצביעה בבחירות ועברה בטסט שני, יש לה שני חורים באוזניים והיא אהבה לראות האנטומיה של גריי. ומה משך אותי אליה? הרגילות, הפשטות, זה שמה שראיתי זה מה שהיה. שהיא לא התביישה לומר מה שיש לה להגיד ולא הייתה מתקמצנת במילים. אבל מצד שני לא חפרה במוח. זה שלא חשבתי אלף פעם אם לספר לה משהו וזה שהיא לא פחדה מזה שאני אעלם לה. זה שהיא זרמה עם מה שיש. זה שהשיחות שלנו היו מעודדות אותי וזה שהיא לא פחדה לבכות. זה שהיא לא הפתיעה אותי כל פעם וזה שהיא הייתה נראית לי חזקה בצורה משמעותית ביחס לאנשים שהכרתי.
וכשאיילה עזבה אותי זה היה פנים מול פנים. לא כמו עם הראשונה שהתקשרה אליי מהמחלקה הפסיכיאטרית והאחרונה שסימסה. איילה אמרה לי שזהו והלכה. וזה היה הכי עצוב. שזה לא סוף דרמטי זה הסוף הכי כואב. הוא סוגר את התקופה שלך בדרך הכי גרועה שיש.
איילה העלתה תמונה עם טבעת נישואין לאינסטגרם ועכשיו היא מאורסת ויש לה בן זוג שאוהב אותה. הוא נראה כמו אחד שהולך עם בלנדסטון והלך ללמוד פסיכולוגיה ויש לו שיער יפה. והיא נראית כל כך מאושרת, שזה כנראה משהו לא יכולתי להעניק לאיילה שלי. הוא כנראה מעריך את מה שיש לו ולא כותב עליה סיפורים. אבל בסך הכל המערכת יחסים שלנו נגמרה רגיל, לא? בלי יותר מידי דרמות ובלי נקמות. היא אפילו החזירה לי עוקב. הכל נגמר רגיל, אני מניח. צד אחד שעבר הלאה וצד שני שהלב שלו נשבר.