לפעמים

יש לך

יש לך בחדר בבית של ההורים מדף ספרים עם לוליטה, התפוז המכני, התפסן בשדה השיפון ופעמון הזכוכית (ותמיד אפשר להתאבד מחר!!) ואחד מהספרים מהסדרה של חמישים גוונים, פיות חרסינה ובובת וובקינז של דרקון. הכל כדי להזכיר שפעם היה לך חשק לדברים שמחים וטראשים בין כל העצב והתסכול שבעולם.

היית ילדה דפוקה. נולדת למציאות שציפתה ממך להיות מושלמת, אפילו שאת רחוקה מזה. כשכולן היו ישרות כמו סרגל את היית העקומה. המבולבלת. הילדה המשוגעת. מפתה את הבנים. באחד האבחונים אפילו רשמו עלייך שאת פתיינית. מטר חמישים בעולם של ענקים. לוליטה בעולם של גברים מבוגרים. שפתון אדום ורגליים מושלמות. חלקות ולבנות בעולם מלוכלך. ג׳ינס עם קרעים בעולם של חצאיות. בפנימיה הדתית היה קשה. היית כמו שיר של חווה אלברשטיין במסיבת טראנס. לא קשורה. לא ממוקדת. לא חיה. לא נושמת. הכבשה השחורה. רק רצית לבלות ולהשתגע ולהנות ולצרוח עד שלא יהיה לך קול יותר. הכי בולטת. הכי משונה. מעשנת סיגריה בשירותים, מדרדרת את כולן להחביא בקבוקי וודקה מתחת למיטה, מזדיינת במקלחת, השרמוטה של השכבה, ״היא לא באמת דתיה״. אמרו עלייך הרבה. היית הגבולית, הבעייתית, זאתי שלוקחת כדורים פסיכיאטרים, האלכוהוליסטית, הנרקומנית, הבת זונה, החרדתית והחרדית לשעבר שבוכה כל לילה מרוב פחד. זאתי שלא נחה לרגע. שהמוח שלה עובד כל הזמן בלי הפסקה. שהחיים שלה הם השרדות.
שבגיל שבע כשהדוד המבוגר החדיר לה אצבע היא ידעה שאין אלוהים. כי אם יש, למה הוא מאפשר לילדה בת שבע להפגע ככה?
שכשקיבלה מחזור אותו הדוד לא ויתר ואנס אותה. מאז היא מתקלחת חמש פעמים ביום כדי לטהר את עצמה. זה לא באמת עוזר. את תמיד מרגישה מלוכלכת. אשמה ונגועה.

היית ילדה מבולבלת ועצובה. כשבפנימיה קראו לך שרמוטה בהתחלה בכית. אחר כך שמת זין. ואחר כך שוב בכית. הדבר היחיד שרצית היה שיבינו שאת רק מנסה להחליף את התחושה של הדוד הדביק והמסריח על הגוף העירום והפגוע שלך. רק רצית שיבינו בכל נגיעה שלך יש כאב. ושבכל אקט יש דמעות שמתחבאות. שרק רוצות לפרוץ החוצה. שכל דבר טריגרי עבורך מאז שהבנת שאין אלוהים.

עכשיו את בת עשרים ושתיים. אחרי שירות לאומי. יפיפיה. לא נגעת בסמים כבר שנתיים. את שותה רק באירועים משפחתיים. יש לך זוגיות. כולם בסביבתך אנשים יציבים ויפים.
את לא מאושרת ולא קרובה לזה. מצד שני גם לא עצובה. את ריקה מרגשות. חיוביים או שליליים. המוח שלך מת. הגוף שלך נע באוטומטיות. בלי מחשבה. הכוויות של הסיגריות עברו. גם החתכים. את יפה.
יפה. יפה. יפה.
והינה את פה. בבית של ההורים. אני מולך. אנחנו בחדר שבו גדלת. ילדה דתיה שקוראת ספרים של מבוגרים.
את פורצת בבכי כשאני עובר על השמות שלהם. את רק משתוקקת לקרוא את כולם שוב ולחזור להיות הילדה הקטנה שפורצת בבכי שאומרים לה שהיא שרמוטה. ולא גוף מהלך שמנותק מרגשות. שרק רוצה זיון אחרון שיזכיר שהיא נושמת. את רק רוצה שיקרעו אותך לרסיסים שיזכירו שהיית קיימת. רק רוצה שירביצו לך עד מוות. שיזכרו שהיית פה. את רק רוצה שיזכרו שבסהכ את ילדה דפוקה עם פיות על מדף הספרים. שיזכרו שאת יותר מגוף. שאת נפש. נפש פגיעה. נשמה אבודה. גוף מפורק.
את פה ואת בסדר. ומתישהו יחזור לך החשק לקרוא ספרים. אני מבטיח.