לפעמים

הוא היה הילד הכי קטן בשכבה

הוא היה הילד הכי קטן בשכבה, הכי קטן בבית ספר, הכי קטן באשפוז. מטר ובמבה של שגעון ועיניים חומות מחייכות.

כובע טמבל אדום ונמשים על הלחיים. הכרנו בכיתה גימל אני חושב. הוא היה מהצעירים, כמובן. אני הייתי מהגדולים. הוא היה לא יפה במיוחד. לא חכם במיוחד ובטח שלא עם הרבה חברים שאוהבים ומקיפים אותו. הוא היה יושב איתנו בהפסקות אבל כל הזמן היינו יורדים עליו. כי הוא היה נמוך ומדבר מוזר ומוציא מהפה דברים אידיוטים. כך היה הבן של סבטלנה שהייתה קופאית בסופר ליד הבית שלי. בחורה גבוהה עם שיער אדום שמעשנת ווג מנטה והולכת על עקבים מנומרים כל החיים. אחותו הייתה ליאנה שהייתה הילדה הכי יפה שפגשתי. אבל גם הכי מטומטמת. הם גרו בשכונה הכי מוזנחת בעיר והוא היה נוסע באוטובוסים לבית ספר שלנו כי הוא היה נחשב הכי טוב. והוא היה עושה המון בעיות אפילו שהיה על ריטלין. המורות אמרו לו שלא יצא ממנו כלום והוא היה מתחרפן מזה ומתחיל לצרוח. הוא היה די מעצבן והפריע לנו בשיעורים אבל כולנו בתוכנו הצטערנו על זה שהתייחסנו אליו מגעיל.

בגיל שלוש עשרה הוא נכנס לסגורה באברבנל. היינו אז בכיתה ז'. המורה הסבירה לכולנו שהוא הלך 'לנוח' ושהוא יחזור. כששמעתי את זה רק יכולתי לחשוב עליו סגור בחדר וקשור למיטה במרכז החלל, שרק צעקותיו הצורמות ממלאות את החלל המסריח הזה. ולא יכולתי להפסיק לחשוב עליו. גם באמצע המבחן במתמטיקה. גם כשהייתי יוצא עם חברים לפיצה. גם לפני שהייתי הולך לישון. הוא פשוט לא יצא לי מהראש. כמה ילדים רצו לבוא ולבקר אותו בבית החולים אבל אמא שלו אמרה שאי אפשר. וכל יום שעבר רק ישבנו וחיכינו שיחזור. חיכינו בכיתה, אפילו שהיה כל הזמן מפריע וצועק. חיכינו במגרש, אפילו שהיה גרוע בכדורגל. אפילו חיכיתי לו מתחת לבית. הוא פשוט לא בא. וככה זה היה במשך שנה וחצי.

עד שבכיתה ט הוא חזר אלינו מחוייך. אחרי כמה כדורים וכמה טיפולים הוא נהיה פחות מופרע והרבה יותר מחוייך. הפסקנו להתעלל בו סופית, לפחות החבורה שלי. והוא השתלב די במהירות. כאילו לא היה שם ברקע זה שיצא ממחלקה סגורה וזה שהציק לנו כל היסודי. הוא התחיל לעשן סיגריות ולהתלבש מוזר. עדיין עם הכובע ועדיין מדבר שטויות אבל הרבה יותר מופנם מפעם. היינו יושבים איתו ועושקים אותו בסיגריות כי הוא היה מקבל אותן בהנחה בגלל אמא שלו, שעדיין הייתה קופאית בסופר שליד הבית שלי. הוא היה מספר את הבדיחות הכי מצחיקות והיה הכי רגיש ואמפטי שיצא לי להכיר בחיים. אפילו שהיה מאוד בעייתי ואפילו שבקושי אהבו אותו והתביישו בקרבה שלו.

אפילו כמה פעמים יצאנו ביחד לשחק סנוקר ולאכול פיצה והיה כיף.

הוא נהיה כל כך יפה ועדין הרגשתי שחבל שאני סטרייט. הוא פשוט נהיה בן אדם אחר.

בכיתה י"א החבר הטוב שלי נכנס שוב לאברבנל. והפעם אף אחד לא ידע מה קרה. אחרי שהוא נפתח אלינו ונהיה לי לחבר הוא פשוט בלי התראה מוקדמת, הלך. חיכיתי לו במחששה עם פאלמאל אדום ופחית אקסל והוא לא בא. והוא היה מריח אקסל מקילומטרים. הוא כל כך אהב את החרא הזה. חיכיתי לו בפיצה. חיכיתי לו במועדון הסנוקר. חיכיתי לו מתחת לבית. והוא באברבנל. וחשבתי עליו בכל רגע נתון, גם שהייתי עם חברים אחרים וגם בבגרות בקולנוע, שפשוט לא יכולתי להתרכז שיצאתי החוצה והתחלתי לבכות. גם בימים שהיה לי קר מידי וגם שהיה לי חם מידי. והוא הלך. הוא לא פה. הוא באברבנל.

מיותר לציין שלא ראיתי אותו מאז האשפוז האחרון שלו. הוא היה שם המון המון זמן ובסוף י"ב הודיעו לנו שהוא פרס כנפיים ועף מפה קיבינימט. והאמת שאני די מתגעגע אליו. ולפעמים אני חושב עליו. לפעמיים בשמירות, לפעמים בארוחות צהריים בבסיס. לפעמים בלילות הקרים. ולפעמים אני רוצה שיפגע בי איזה משהו רק כדי לשבת ולשחק איתו סנוקר, אפילו שהוא ממש גרוע בזה. רק שיחזור.