האיש הזה ה'חתיך' הזה, הוא לא נראה כמו מישהו רע אבל בסופו של דבר אני יושבת אצלו במרתף קשורה לכיסא, נכון?
המרתף דווקא לא כזה מגעיל לעומת כל השאר, הוא דווקא מסודר ולא מלא אבק כמו כל השאר, דווקא אפשר לנשום פה נורמאלי.
אני עדיין שונאת את המקום הזה.
אני יושבת גב אל הדלת ולמדרגות למטה.
האיש נכנס ואני שומעת את צעדיו מתקדמים אליי לעט לעט, יוצרים מתח באוויר.
"אני מצטער עם המקום לא ממש נקי, זה מה יש" האיש אומר לי כשהוא מתכופף אליי.
הוא מוריד לי את הטייפ מהפה.
"איך קוראים לך?" הוא שואל כשמקרב כיסא ומתיישב מולי.
פחדתי כל כך, כבר לא ידעתי אם אני רוצה לחיות או למות, מרוב הפחד לא יכולתי פיזית להוציא מילה מפי.
"יש לי את כל היום, אבל בסופו של דבר לא יהיה חך ברירה אלא לדבר" הוא אומר ברוגע.
"אתה יודע, בדרך כלל כשאני לא עונה על שאלה אני מקבלת סטירה.."אני אומרת בשקט מביטה אל ברכיי, לא מסוגלת להביט בעיניו.
"בדרך כלל? כמה פעמים זה כבר קרה לך?" הוא שואל אותי במבט מבולבל.
שתקתי.
"כבר אמרתי לך, יש לי את כל היום" ואז הוא המשיך לדבר.
"תקשיבי,אני לא רוצה לפגוע בך אז עדיף לך פשוט לדבר וזהו" הוא אומר בשקט.
לא יכולתי להסתכל עליו ולא יכלתי לענות לו.
הוא נאנח והוציא סכין מכיסו.
ישר הבטתי בסכין בפחד, מףנזכרת כשהייתי קשורה עוד בפעם הראשונה כשהאיש הזה רצה לפרוס אותי ולהגיש אותי להורים שלי.
הייתי שקועה מידי במחשובת ובדיוק יצאתי להן כשהבנתי שאני כבר לא קשורה.
האיש עמד מולי מחכה שאקום.
"בואי" הוא אמר כשהסתכל אל תוך עיניי, ממש שקעתי בעיניו כאילו שהיפנטו אותי, איך שהוא ידעתי שזה לא יהיה כמו בפעם הראשונה, עם האיש שרצה לפרוס אותי.
עלינו במדרגות ויצאנו מהמרתף.
הבית לא היה מכוער ומוזנח כמו שציפיתי שיהיה, הבית היה מצוחצח אבל לא ממש מפואר מידי, זה היה בית צנוע אבל בכל זאת מהמם.
היו לבית 2 קומות ומרתף, מטבח גדול וסלון מרווח עם טלוויזיה גדולה שתלויה על הקיר.
"בואי שבי על הספה" הוא אומר לי כשמצביע על הספה היפה שבסלון.
הוא החל בינתיים למטבח.
התיישבתי על הספה באי נוחות, אחרי הכל אני נחטפתי...
הוא הגיע לסלון עם כוס מים בידו.
"קחי"הוא אמר כשמושיט לי את המים.
"לא תודה" אמרתי בשקט.
הוא שם את המים על השולחן הקטן מולי והתיישב הספה של ידי, כנראה כדי להביא לי קצת מרחב.
"אני עדיין זוכר שאת חייבות לענות לי על 2 שאלות ששאלתי אותך" הוא אמר לי במבט מסוקרן.
"אנג'י" אמרתי בשקט
"את שקטה כל כך, את תמיד ככה?" הוא שואל כשמתקרב עליי לעט לעט.
רציתי לקום לברוח כמה שיותר רחוק, רק שלא היה לי את האומץ לקום או לזוז בכלל.
הוא התיישב לידי, לא יותר מידי קרוב.
"כשאמרת שבדרך כלל שאת לא עונה, מעיפים לך סטירה. למה התכוונת כשאמרת 'בדרך כלל'?" הוא שאל אבל לא יכולתי לדעת עם איזה מבט כי לא היה לי אומץ להסתכל עליו.
לקח לי שמה שניות לענות אבל בסופו של הדבר עניתי
"בכל שאר הפעמים שהייתי קשורה במרתפים" אמרתי מביטה ברצפה.
"בכמה מרתפים כבר הספקת להיות?" הוא שאל חצי מגחח.
לא עניתי, אבל הפעם זה לא היה מפחד אלא כי חשב שזה בדיחה.
"בכל מקרה אני יודע מי חטף אותך, את מעוניינת לדעת?" הוא שאל חצי מחייך .
ישר הרמתי את מבטי ונתתי לו מבט שואל.
"טוב בכל מקרה הם כמה אנשים לא אהובים עלינו, בוא נגיד 'אוייבים' שלנו.
הם משפחת פשע לא קטנה שבמקרה אבא שלך חייב להם הרבה מאוד כסף ומרקה גם לבוס שלי הרבה מאוד כסף"
"אתה כנראה אועה בבן אדם, אבא שלי לא חייב לאנשים כסף! הוא אדם טוב." אני אומרת.
"כנראה שאת לא מכירה אותו טוב כל כך כי במקום להחזיר את הכסף, ולעשות את זה קל יותר לכולנו. הוא הולך ומהמר במשחקי פוקר."הוא אומר לי כשקם לעבר המטבח.
יורדת לי דמעה ארורה, אני לא יכולה לשמוע דברים כאלה. לעזעזל.
אני מנגבת אותה מהר לפני שהאיש יראה.
"כמעט שכחתי לומר לך איך קוראים לי, אבל תורך לשאול אותי שאלה אז קדימה!" האיש אומר מכיוון המטבח בעליזות.
"נו תשאלי!"
"נו איך קוראים לך?" שאלתי מרגישה כמו מפגרת.
"אם את מתעקשת..." הוא אומר וגורם ל'מתח ' באוויר.
"אני לא הולכת להתעקש" אני אומרת בפשטות
"טוב טוב, ניק" הוא אומר ומתקרב אלי כדי ללחוץ את ידי.
YOU ARE READING
Cruel world- עולם אכזר
Romanceאנג'י, נערה בת 17, ילדה חכמה, יפה,שקטה ובאה ממשפחה טובה היא בסך הכל ילדה רגילה שמגיעים לה חיים רגילים עד שיום אחד היא חוזרת מהעבודה שלה, השעה 23:47 והיא מתחילה ללכת לכיוון האוטו. פתאום היא צורחת כשהיא מרגישה ידיים סביבה.
