דיברתי בטלפון עם אמא שלי כל הבוקר, למרות שאסור לי לדבר עם אף אחד מחוץ לבית. אבל הארי לא היה בבית, כמו תמיד, וזאת הייתה ההזדמנות הכי טובה להגניב שיחה. גברת בריפן אמרה לי שהיא תכפה עליי אם יקרה משהו, אז לקחתי את הסיכון.
רק אתמול בלילה הבנתי שאני הייתי לגמרי עיוורת וחסרת תחושה לגבי כל מה שקרה לי עד עכשיו. המוח שלי עדיין ניסה לעבד את הצריבה של האירועים שהובילו למצב הזה. וככל שחשבתי עליהם יותר, ככה סבלתי יותר.
זה כאב.
זה כאב לדעת שהעתיד שלי היה שומם. וזה כאב במיוחד כשזה שסוף סוף הכה בי והבנתי שאני נחשבת כסוג של... זונה.
פחדתי שאמא שלי תתבייש בי יום אחד. אולי זאת הסיבה שבגללה היססתי לפני שחייגתי את המספר שלה הבוקר.
אבל השיחה שלנו הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. הקול שלה הרגיע אותי. היא בכתה והתנצלה. היא הבטיחה שהיא תמצא דרך להוציא אותי מכל זה וביקשה ממני להחזיק מעמד ממש עוד קצת. אבל ההבטחה שלה לא הייתה מוטיבציה כזו גדולה כי ידעתי שאין שום דבר שהיא תוכל לעשות כדי להוציא אותי מהבלאגן. אבל לפחות לדבר איתה הרגיע אותי.
היא גם אמרה שהם קיבלו את הכסף אבל הם לא הולכים לבזבז אפילו אגורה אחת. התווכחתי איתה והסברתי לה שאם הם ישתמשו בכסף אני ארגיש יותר טוב עם עצמי. השיעולים החולניים שהצטרפו כמעט לכל משפט שהיא אמרה הדאיגו אותי. הם נשמעו נורא וכל מה שיכולתי לחשוב עליו עכשיו זה המצב הבריאותי שלה.
"הלוואי שהיית יכולה לבוא איתי, תליה." גברת בריפן אמרה.
"הלוואי." נאנחתי, נשענת על משקוף הדלת. "אין לי מושג מה הולך לקרות בסוף שבוע הזה.״
"יקירה, בבקשה תשמרי על עצמך.״
"אני אשמור. תסעי בזהירות, גברת בריפן.״ הבאתי לה חיבוק לפני שהיא נדחסה אל תוך המונית, המעיל הכבד שלגופה מפריע לה לנוע בחופשיות.
סגרתי את הדלת והבנתי שעכשיו אני לגמרי לבד באחוזה. יכולתי לברוח בקלות אם פשוט רציתי. אני יכולה פשוט לתפוס מונית ולנסוע הביתה. אבל הדברים שריצ'ארד יכול לעשות למשפחה שלי גרמו לי לנער את המחשבות האלה מראשי.
עשיתי את דרכי אל המטבח, מחליטה להרגיע את הקיבה המשתוללת שלי. גברת בריפן השאירה מרק על הכיריים, סובבתי את הידית הקטנה כדי לחמם אותו שוב. לקחתי מעט מרק בכף, רק כדי לטעום, מה שהסתיים בכך ששרפתי את הלשון שלי. עזבתי את הכף הרותחת והמרק בתוכה נשפך על שמלת הוינטג' שלי.
רטנתי בשקט, העצבנות שלי גדלה. שנאתי איך שדברים רעים תמיד קורים לי, לא משנה אם הם גדולים או קטנים.
כיביתי את הכיריים, מודעת לכך שהמרק היה, מן הסתם, מספיק חם עכשיו. הריח של המרק מילא את אפי, מחזיר אותי לתקופה שבה אמא שלי הייתה מבשלת מרק לי ולג'קי. אין לי מושג עוד כמה זמן אני אצטרך לחכות לפני שאני אוכל לחוות את הרגעים האלה שוב.
מצאתי את עצמי מזמזמת לעצמי מנגינה. התחלתי לשיר שיר ערש שההורים שלי היו שרים לי כדי לנחם אותי עד שהייתי בת עשר. צחקקתי לעצמי כשנזכרתי איך דרן צחק עליי כשהוא גילה את הסוד המביך שלי.
"מלאכים צופים, חגים מסביבך,
כל הלילה
שינת הלילה סוגרת עלייך,
כל הלילה.״
קולי החל לרעוד כשזיכרונות מאבא שלי הציפו אותי. הראייה שלי נהייתה מטושטשת כשדמעות עלו לעיניי. לא רציתי להיות כזאת רגשנית. לא רציתי להיות כזאת חלשה.
"רכות שעות הנמנומים מתקרבות,
בגבעה וגיא ישנים,
כל הלילה.״
המשכתי לזמזמם, קולי עולה ויורד בזמן שמזגתי את המרק אל תוך קערה. "אל תוך.. הליל-" דלת המטבח שנפתחה במהירות הפריעה לי להמשיך לשיר.
"א-איך את מכירה את השיר הזה?" ליבי פעם בכוח כשהקול העמוק מילא את החדר. הרגשתי כל כך נבוכה.
"ה-ההורים שלי. הם היו שרים לי אותו כל הזמן." עניתי.
"הו.״ הופתעתי כשראיתי ניצוץ של רטיבות בעיניים שלו, גם. הוא במהירות סגר את אצבעותיו על עפעפיו, דואג להעלים אותו במהירות. הוא הסתובב עם גבו אליי והלך לכיוון השיש במטבח בזמן שפתח את כפתורי הג'קט שלו.
"תליה," הארי קרא.
"כן?"
"אני עושה מסיבה. חברים שלי יגיעו ממש עוד מעט,"
״הו.״
"אני רוצה שתחליפי בגדים למשהו אחר.״
"מה? למה?"
"זה נראה מגוכך. אנחנו לא במאה השמונה עשרה.״
"אז אני פשוט אשאר בחדר שלי.״
״לא אכפת לי איפה את נשארת. אני רוצה שתחליפי את השמלה המכוערת הזאת.״
כיווצתי את גבותיי וסובבתי את מבטי ממנו, ממשיכה לערבב את המרק שלי. ״הו, את כועסת עליי?״ הוא שאל וקם מהכסא שישב עליו. הוא התקרב אליי ומשך את הגומייה שהחזיקה את השיער שלי בקוקו גבוה.
״תפסיק!״ הסתובבתי אליו, הוא היה במרחק סנטימטרים ספורים ממני.
״ואל תאספי את השיער שלך.״ הוא הוסיף.
״למה?״ שאלתי, מתחילה להתעצבן.
״כי ככה אמרתי, את חיה בבית שלי ולפי הכללים שלי.״ הוא קבע. אני חיה בבית שלו כי מכריחים אותי. לא יכולתי בכלל לדמיין מישהו שרוצה לגור כאן עם הארי מרצונו החופשי. הוא נעץ בי את מבטו, בוחן אותי מלמעלה למטה, מה שגרם לי להשפיל את מבטי לרצפה. הוא כזה בריון.
YOU ARE READING
Baby Doll ➳ styles
Fanficבקהילה מושחתת, בנות צעירות נמכרות לגברים בתור חפצים שמטרתן להוות סיפוק והן נשארות אצל הגברים לכמה זמן שאותו הגבר ירצה. אבל דברים משתנים כשהבן המפונק של איש עסקים מכיר נערה חסרת מזל שמוכרחת להכנס לתוך העולם המעוות של בייבי דולס. baby doll © wonderwal...
