יום הולדתי ה-19 יחול מחר.
אני מתקשרת אל מרים, המפקדת שלי, בשעת ערב מאוחרת. אני רוצה לבקש ממנה לא להגיע מחר לבסיס, כי איתי העלה רעיון שנבלה את כל היום יחד ונחגוג את יום הולדתי.
היא לא עונה לי לטלפון אז אני מחליטה לסמס לה. לא עשיתי זאת קודם מעולם ואני יודעת שזה עלול להראות בעין לא יפה מבחינתה, אך אני לא רואה ברירה אחרת כרגע. אין לי כוונה להגיע לבסיס מחר וזה עדיף על פני פשוט לא להגיע...
״היי מרים, סליחה על ההפרעה, מחר לא אגיע לבסיס כי יש לי יום הולדת ואני רוצה לבלות ביום הזה עם חבר שלי,
המשך ערב טוב,
נגה״.
האצבע על הsend משתהה עד שאני פשוט לוחצת ושולחת.
איתי נשאר לישון אצלי, אנחנו שמים סרט בדי.וי. די וצוללים יחד מתחת לשמיכה בחדר שלי. כשהוא מושיט יד מתחת לשמיכה ומלטף לי את הבטן, עוברת במוחי המחשבה שאם זה היה עומר פה לידי בטח הייתי מתרגשת הרבה יותר.
אוף עם העומר הזה, שמשתלט לי על המחשבות ככה... כאילו קנה לעצמו דירה בתוך הראש שלי. הפך להיות שם דייר קבוע.
כשאיתי מעיר משהו על הסרט, אני שמה לב שאין לי מושג בכלל על מה הוא מדבר, אני ממש לא מרוכזת!
*****
התכנון שלנו היה להתעורר מאוחר, אך צלצול הנייד שלי מעיר אותי משנתי ועל הקו המפקדת, מרים, שנשמעת עצבנית מאוד:
״נגה? אני מבקשת שתגיעי מייד למשרד!״
הלב שלי דוהר במלוא המרץ ואני מבינה שעשיתי טעות איומה בכך שבחרתי לשלוח לה הודעה ולא ניסיתי להשיג אותה בכל זאת בטלפון.
״בוקר טוב מרים" אני עונה לה בקול רועד ומתלבטת איך להמשיך כדי שהיא לא תתעצבן עליי.
אני מאוד מכבדת את מרים, היחסים בינינו מאוד טובים ואני מרגישה מאוד בנוח איתה, לא הייתי רוצה להרוס את זה.
"אני אגיע... פשוט... השארתי לך הודעה וחשבתי..."
״נגה, ההודעה שהשארת לי לא רלוונטית כרגע. תגיעי למשרד. עכשיו!״ היא קוטעת אותי והלב עומד לצאת לי מהמקום כשהיא מנתקת לי את השיחה מבלי לחכות לתגובה נוספת מצידי.
מה יש למרים שהיא עצבנית עליי ככה?
אני מעירה את איתי ואומרת לו שאני צריכה להגיע לבסיס במהירות.
הוא מבולבל עדיין וחצי ישן, לא מבין מה קרה, אז אני מסבירה לו תוך כדי שאני לובשת את המדים במהירות שמרים התקשרה וביקשה שאגיע במהירות.
״אני אעדכן אותך מה היה כזה דחוף״ אני אומרת לו וסוגרת את דלת חדרי מאחורי ונותנת לו להמשיך לישון.
לוקח לי שעה ארוכה להגיע לבסיס, אחרי שהחלפתי שלושה אוטובוסים וספגתי את הפקקים של הבוקר. בדרך כלל אני יוצאת מוקדם יותר אבל הבוקר הזה תכננתי בכלל לישון...
אני ממהרת לעלות למשרד, אחרי שאני מציצה דרך דלת משרדו של עומר ורואה שהוא לא במקומו.
כשאני מגיעה למשרד אני נכנסת ורואה את עומר יושב לצד איילת וצוחק איתה. משהו במראה המשרד נראה קצת שונה אבל אני לא מעמיקה בכך מחשבה. ליבי מתכווץ כשאני רואה אותם קרובים ככה ואני חושבת שהפנים שלי נהפכו לירוקות מקנאה אבל אני לא מראה להם שזה מפריע לי.
"בוקר טוב" אני אומרת ומנסה לגייס חיוך שיראה הכי אמיתי שיש. שניהם נראים מופתעים לגמרי כשהם רואים אותי ורק איילת מגיבה "הפסדת פה דרמה בבוקר" היא אומרת לי ואני מסתכלת לעבר הדלת של מרים ורואה שהיא פתוחה. "היא פה?" אני לוחשת לה "כן, היא פה אבל למה את פה? לא אמרת שאת בחופש היום?" היא שואלת אותי וקמה לעברי בכדי לתת לי חיבוק "מזל טוב בובה" היא מברכת אותי בזמן שעומר ממשיך לשבת קפוא במקומו.
"מזל טוב על מה?" עומר פוצה את פיו סוף סוף, "יש לה יום הולדת היום" היא עונה לו וגורמת לי למבוכה. לא סיפרתי לעומר שהיום יום הולדתי. לא רציתי לעשות מזה עיניין.
הוא קם לעברי גם, רק שבדיוק באותו זמן יוצאת מרים מהמשרד ורואה אותי. אני לא מספיקה לקבל חיבוק מעומר או לשמוע על איזו דרמה איילת דיברה קודם.
״כנסי אליי וסיגרי את הדלת מאחורייך״ פוקדת עלי מרים ואני ממהרת לעשות כדבריה.
מרים מתיישבת על כיסאה ואני עומדת ומחכה שהיא תגיד לי סוף סוף למה היא כל כך עצבנית עליי.
״אתמול, שכחת לנעול את דלת המשרד כשהלכת הביתה. זה הדבר הפחות נורא שקרה. הדבר היותר נורא הוא שהגיעו מביקורת שדה והחרימו לנו את כל המחשבים. מישהו צריך לשלם על הטעות הזו, ומכיוון שאת היית האחרונה שיצאה מכאן, את תצטרכי לשלם את המחיר. אני אקרא לך בהמשך למשפט. אני אהיה זו שאשפוט אותך״.
לא ציפיתי לזה, אבל לפחות עכשיו אני מבינה למה המשרד היה נראה לי קצת שונה, פשוט בגלל שהיו חסרים בו המחשבים!
״מרים... איך יכולתי לנעול את המשרד אם אף פעם בכלל לא קיבלתי מפתח?״ אני מנסה להגן על עצמי.
״את זה תסבירי בזמן המשפט, לא עכשיו״ עונה לי מרים באופן חד- משמעי.
אני יוצאת מהמשרד שלה מוטרדת. לא בדרך הזו היא חשבתי שאפתח את יום ההולדת שלי.
"היי... מה היא אמרה לך?" מתעניינת איילת מייד כשאני יוצאת מהמשרד של מרים וכל מה שבא לי זה לבכות. אני לא מצליחה למצוא את המילים.
עומר כבר לא שם וטוב שכך, כי לא כל-כך מתחשק לי שהוא יראה אותי ככה.
אני מספרת לה והיא מנחמת אותי בכך שהיא אומרת לי שמרים לא נוהגת בקשיחות כלפי החיילים שאותם היא שופטת.
״היא תיתן לך מקסימום נזיפה, אל תדאגי״.
אך אני דואגת בכל זאת. לא קל לי לעמוד בסיטואציה הזו מול המפקדת שלי.
אני מתיישבת במקומי ומתקשרת לספר לאיתי.
״גנבו את המחשבים מביקורת שדה?״ הוא חוזר אחרי המילים שלי וצוחק.
״איזה מן שטויות אלה? מה כבר יגלו במחשבים שלכם? טוב ברור שהאשמה האמיתית כאן היא של המפקדת שלך שלא נתנה לך בכלל מפתח, ומה שהיא מנסה לעשות כאן זה לכסת״ח את עצמה״ הוא אומר.
אך זה לא מנחם אותי במיוחד.
אני לא מסוגלת לעשות שום דבר, אז אני יושבת עם איילת ומחכה שמרים תקרא לי כבר למשפט ותאמר לי מה העונש.
רק כעבור שעה, שנדמתה לי כנצח, קוראת לי מרים ומעמידה אותי למשפט. לחדר של מרים נכנס קצין נוסף שמשמש כעד למשפט.
מרים אומרת לי את ההאשמות נגדי ואני חוזרת ואומרת שלא קיבלתי מעולם מפתח למשרד ולכן אין לי ולא היתה לי מעולם את האפשרות לנעול.
״אז היית צריכה לדאוג לכך שיהיה לך״ מסכמת המפקדת, ואני סקרנית לשמוע את העונש שאקבל.
אני יודעת שכל מילה שאוסיף ממילא לא תעזור ולא תשנה את דעתה של מרים.
״עשרה ימי ריתוק״ היא רושמת בטופס ומקריאה בקול רם.
אני לא מאמינה.
בוודאי תכף מרים תגיד לי שזו מתיחה.
משאני מבינה שזה כנראה לא יקרה ושמרים רצינית ביותר, אני מודה לה ויוצאת משם.
״את רשאית לחזור הביתה ולארוז תיק לעשרה ימים״ היא אומרת לי בדרכי החוצה.
אני יוצאת ממנה עם דמעות ומדלגת על פני איילת שמחכה לשמוע עדכונים. אני מחפשת את עומר, שלא נראה באופק.
במקומו אני פוגשת את גל ומספרת לו.
הוא מגלה חביבות כשהוא מציע לקחת אותי הביתה, במידה ומרים תאשר זאת, כדי שאוכל להביא בגדים וכלי רחצה שיספיקו לי לכל הימים שבהם ״אבלה״ בבסיס.
YOU ARE READING
עד שהמוות יפריד בינינו
Romanceהושלם # מקום 1 בקטגוריה של אהבה #מקום 1 בקטגוריה של תשוקה #מקום 1 בקטגוריה של פרידה #מקום 1 בקטגוריה של שברון לב #מקום 1 בקטגוריה של תוכן מיני #מקום 1 בקטגוריה של עצוב #מקום 1 בקטגוריה של אירוטי #מקום 1 בקטגוריה של חברות (נתונים נכון ל-1.5.22) כש...
