״החתונה שלך זה הדבר הכי קשה שעברתי בחיים״ אני לוחש לנגה כשהיא מגיעה לבר שממוקם על רחבת הריקודים כדי לשתות כוס מים. כשכולם מתחילים להתפזר לעבר השולחנות ולאכול את המנה העיקרית, היא מחזיקה בידי ומחייכת אליי בעצב, לא יודעת מה לומר לי והולכת. אני רואה שהיא מנסה להיות חזקה וליהנות מהערב שלה כשהיא מחייכת לכולם, רוקדת ומודה לאורחים על בואם, אך בתוכה אני יודע שהיא כמוני, מרגישה את תחושת ההחמצה והפיספוס.
לא יכול להיות אחרת.
הזבל הזה שהיא התחתנה איתו הרגע משאיר אותה לא מסופקת חודשים. הוא לא יודע בכלל מה זה אישה. למה מגיע לו מכל הנשים דווקא את נגה שלי? במקום שיקח לו איזו אישה פריז'ידית ויניח לנגה, הוא בחר בה, בילדה הכי חמה וחכמה שיצא לי להכיר.
והיא, שבויה שלו בגלל הריון לא מתוכנן.
לפחות אני דואג לספק אותה כמו שהיא אוהבת.
החברה הכי טובה שלי, האהבה הכי גדולה שלי, הגיעה אליי כבר פעמיים כשנועה לא הייתה בבית כדי להרגיש אותי, את האהבה שלי ואת הזיקפה שאני שומר רק לה.
ואני יודע שבכל פעם שהיא הולכת ממני היא נשברת, בדיוק כמוני. נשברת מגעגועים ומאהבה.
אבל איזו ברירה אחרת יש לנו כרגע?
אוי אלוהים, בכמה ניסיונות עוד אתה רוצה להעמיד אותנו עד שתתן לנו להיות כבר יחד?
את נועה הכנסת להריון כשרציתי להתגרש ומנעת מאיתנו לעשות את הצעד הזה, ועכשיו את נגה הכנסת להריון מגבר אימפוטנט...
למה זה מגיע לנו?
אני חוזר לשבת בשולחן שבו תפסתי מקום בתחילת הערב, לידי יושבת איזו כוסית בת 40. כנראה קשה לפספס את המצב שאני נמצא בו כי הכוסית מסתכלת עליי ושואלת אותי אם הכל בסדר איתי.
״החברה הכי טובה שלי מתחתנת היום, ומשום מה אני לא מאושר מזה״ אני אומר לה.
״למה? קשה לך לפרגן לה?״ היא שואלת אותי, מנסה להבין.
״קשה לראות את האישה שאתה אוהב מתחתנת עם מישהו שהוא לא אתה״ אני אומר לה, שופך את ליבי בפניה, בלי לחשוב פעמיים.
"שרון" היא מציגה את עצמה.
"עומר. נעים מאוד" אני לוחץ לה את היד.
"כן, הבנתי עכשיו שאתה עומר" היא אומרת לי, ואני מבולבל, לא מבין מאיפה היא יודעת. בחיים לא פגשתי אותה קודם לכן.
לפני שאני מספיק לשאול היא כבר אומרת לי:
״אבל גם אתה נשוי״ וזה מבלבל אותי אפילו יותר כי אין לי טבעת על האצבע שתסגיר את הסטטוס שלי.
"את קוראת מחשבות או משהו כזה?" אני מגחך.
"עדיין לא" היא צוחקת "פשוט נגה התארחה אצלי בצרפת זמן מה וסיפרה לי עלייך".
עכשיו אני מבין הכל.
״אני לא מאושר עם אישתי״ אני עונה לה ולוגם מכוס הוודקה שהבאתי איתי מהבר.
"רוצה?" אני מציע לה לשתות איתי אבל היא מסרבת.
״לא עומר. כדאי שתפסיק לשתות״. היא דואגת לי, אולי חוששת שאתחיל לעשות שטויות.
אני קם חזרה לרחבה, מסתובב סביב נגה, לא רוקד אבל בוחן אותה במבטיי.
נגה מנסה להתעלם, היא לא יודעת איך להתנהג אליי.
היא יודעת בדיוק עד כמה קשה לי אך היא לא יכולה לעשות שום דבר שיקל על הרגשתי.
אני יודע שקשה לה גם. קשה לה לשחק את המשחק הזה שבו היא צריכה להראות לכולם עד כמה היא מאושרת. קשה לה לראות אותי מתייסר ככה.
והאימפוטנט שלה לא חושד בכלום. הוא מבסוט, זכה בכל הקופה. הוא גאה להציג לכולם את נגה היפה שלי, הוא מאושר. ולמה שלא יהיה? הוא נשוי עכשיו לילדה מהממת שבהריון ממנו... מה עוד הוא יכול לבקש לעצמו? הוא לא יודע שיש בנוכחותו שני לבבות מאוהבים ומיוסרים שכל רצונם זה להיות יחד. אין לו מושג שאחד מהלבבות האלה שייך לאישתו, אותה נשא לפני דקות אחדות.
״חיים שלי אני הולך. תדעי שהיית הכלה הכי יפה שראיתי אי פעם״ אני אומר לה כשאני מרגיש שסבלתי מספיק.
היא לא אומרת כלום, אבל דמעה זולגת לה על הלחי תוך שנייה.
״אל תעשי את זה חיים שלי. אל תבכי״ אני מבקש ממנה.
״אל תלך״ היא מבקשת ואני מחבק אותה חזק.
״תדברי איתי מחר או מתי שתוכלי״ אני מבקש ממנה.
״אוף עומר״
״אוף את בעצמך! תחייכי, את שומעת?״ אני אומר לה.
״טוב לפחות תצטלם איתי לפני שאתה בורח?״ היא מציעה לי.
״ברור!״ אני עונה לה והיא קוראת לצלם. אני מחבק אותה מאחורה, משעין את ראשי על כתפה ומגייס חיוך למצלמה.
YOU ARE READING
עד שהמוות יפריד בינינו
Romanceהושלם # מקום 1 בקטגוריה של אהבה #מקום 1 בקטגוריה של תשוקה #מקום 1 בקטגוריה של פרידה #מקום 1 בקטגוריה של שברון לב #מקום 1 בקטגוריה של תוכן מיני #מקום 1 בקטגוריה של עצוב #מקום 1 בקטגוריה של אירוטי #מקום 1 בקטגוריה של חברות (נתונים נכון ל-1.5.22) כש...
