״השחור. לא רגע, הכחול.״ אני אומר לגבריאל. ״לא! השחור.״ למה זה כל כך קשה לבחור? ״אלוהים טוני זה רק ג׳ינס!״ הוא נאנח בעצבים בזמן שהוא מחזיק ג׳ינס כחול בידו הימנית ושחור בשמאלית.
״אני משקיע בבגדים שאני לובש, לעומתך.״ אני מעביר את מבטי על בגדיו כ״הוכחה״, למרות שהוא מתלבש יחסית בסדר. גבריאל מגלגל את עיניו בחוסר עניין, כוח, ואכפתיות. כמו חבר אמיתי. ״פשוט תבחר אחד, אין לי כוח לחכות פה כל היום.״ רבע שעה זה לא כל היום.
״טוני,״ הוא נאנח בשנית. ״זאת רק מסיבה אתה לא צריך להשקיע.״ הוא אומר בנועם. ״אז עכשיו תבחר,״ הוא מרים את קולו. ״שחור,״ הוא מרים את ידו השמאלית ולאחר מכן את הימנית. ״או כחול?״
אני מעביר את מבטי מחדש על מבחר הג׳ינסים המצומצם שהחנות הרשתה לעצמה להחזיק ומתלבט מה לקחת. ״אתה יודע מה? אני אקח את הלבן!״ אני אומר בהתלהבות מזויפת.
״כל הכבוד, עשית את זה כמו ילד גדול.״ גבריאל מניח את ידו על כתפי בעדינות, מחייך וכהרף עין ידו פוגעת בלחי שלי. לא בחוזקה אך בעוצמה המעידה על חוסר הסבלנות שתקפה אותו.
אני נוגע בלחי שלי ותוקע בו מבט מאיים. ״זה על כך שתקעת אותי פה למשך שעה.״ צחוק אכזרי בוקע מפיו. ״עכשיו, תשלם על הג׳ינס, אני כל כך רעב שאני עוד שנייה מתעלף.״
אני לוקח במהירות ג׳ינס לבן במידה שלי וניגש לשלם. היום, אחרי שבוע של לימודים, יש מסיבה לשכבה שלי בבית של מישהו שהוריו לא בארץ. אף אחד שמגיע למסיבה לא באמת יודע של מי הבית. מכיוון שאני הוא טוני סטארק, אני צריך להופיע בצורה מתאימה. אולם חברים פחות יש לי, אך זה ידוע שכולם יודעים שאני משקיע בעצמי כשצריך.
השבוע הראשון היה די.. רגיל, משעמם וחסר טעם. לא קרה שום דבר מעניין חוץ ממבחן פתיחה בפיזיקה שקיבלתי בו מאה. האנשים אותו הדבר, המורים ובית הספר עצמו. לחלוטין שום דבר חדש. אני אפילו לא יודע למה ביום הראשון ׳קפטן רוג׳רס׳ בכבודו ובעצמו הסתכל עליי.
אך זה כבר היה, עבר, וצריך להתמקד בעתיד. אני צריך להשקיע בעצמי, להתקבל לאוניברסיטה הנחשקת ״ייל״ (כן, אני שואף למקומות גבוהים) וכמובן לרצות את הוריי. בשבילי הכי חשוב זה שאמא ואבא שלי יהיו מרוצים ממני, שידעו שהם גידלו בן שיוכלו להתגאות בו. גבריאל לפעמים מנסה להסביר לי שאני רק גורם לעצמי להיפגע, ושהוריי יאהבו אותי לא משנה מה.
כן בטח, כנראה עדיין לא הכרת את אבא שלי לעומק. איש שלא מתייחס אליי אף פעם, רק כשהוא צריך עזרה ולדעת על הציונים שלי. אך אני לא שונא אותו, הוא אבא שלי, זה בלתי הגיוני בשבילי.
לפני שהמוכרת מספיקה לומר את המחיר של הג׳ינס, אני דוחף לידה את כרטיס האשראי שלי. היא מזעיפה את פניה ומעבירה אותו בקופה. אני ממלמל תודה, לוקח את הכרטיס ואת השקית עם הג׳ינס ונגרר במיידית על ידי גבריאל לקומת האוכל.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
