Atelophobia

8. We can't do this

אני לא יכולה עם התמונה הזאת

״אני נשבע, מחר אני אהרוג את האידיוט הזה.״ סטיב אומר בפעם המאה מאז שהגענו לביתו. מסתבר שהוא באמת היה רציני לגבי שהוא יקח אותי ויטפל בי.

״זה בסדר, אני חושב ש- אהה,״ אני נאנק מכך שסטיב מניח צמר גפן עם חומר מחטא על הפצע שבפניי. ״אני חושב שהוא הבין את המסר אחרי שאתה עילפת אותו במכה אחת.״ אני מצחקק ומחזיק את צד גופי.

הוא הכריח אותי לחכות לו בחדר והוא חזר עם ערכת עזרה ראשונה, לא ידעתי שהוא יודע גם איך לגרום לבן אדם להיפצע וגם איך לטפל בפצעים שלו. זה דווקא נחמד, להיות גם האיש שגורם לנזק אך גם לאיש שמתקן לבסוף את הכל.

״עדיין! אני לא יכול לחשוב על כך שבגללי אתה פצוע,״ הוא מרים את קולו באי סיפוק. ״וזאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לך, בגללי.״ הוא מדגיש את החלק האחרון של המשפט, מעביר לי את המסר שהוא באמת מתחרט על הכל.

מה אני אמור להגיב לו אחרי דבר כזה? להגיד לו שזה בסדר, שעל כל הפעמים שנפצעתי בגללו או לא בגללו אני סולח? כי אני לא באמת כעסתי עליו, אני פשוט הייתי מאוכזב מעצמי שנתתי לזה לקרות. אני לא יכול לסלוח על משהו שהוא לא עשה.

״אולי נמשיך עם העשרים ואחת שאלות? עצרנו באמצע אתמול.״ אני מציע, הכל כדי לא להמשיך את השיחה הזאת. עיניו הכחולות מצטמצמות קצת בחשד אך מבטו מיד משתנה והוא מניד בכתפיו. ״זה יהיה מצוין.״ הוא מאשר את דבריי.

״אני אתחיל.״ הוא מהנהן ומניח שוב את צמר הגפן על הפצע, דבר שגורם לי לקפוץ במקומי בפתאומיות ולניצוץ קטן של דאגה לחלוף בעיניו הצלולות.

״מה החיה האהובה עלייך?״

אלוהים אני באמת לא יכול להיות יותר מטומטם מאיך שאני כבר עכשיו. אני משפיל את ראשי במבוכה ומסמיק כשצחוק קטן בורח מפיו.

״אני מניח שכלב. אני יודע שכמעט כל אחד יגיד שזאת החיה האהובה עליו אך הם באמת מאוד אציליים, נאמנים והם לעולם לא יאכזבו אותך. לא ככה?״ הוא חוזר על הפעולה שלו ואני כמו בפעמים הקודמות, קופץ מהחומר ששורף את גופי.

אני מהנהן במבוכה ומחפש נקודה בחדרו שאני אוכל להתמקד בה ולא בסטיב.

שנינו שותקים, לא משהו חדש בנינו. אבל אני אוהב את השתיקה הזאת, כי היא לא מאולצת. כמו עם גבריאל היא נעימה. היא נותנת לי זמן לעכל את המצב שבו אנו נמצאים כרגע.

סטיב יושב בקצה מיטתו, כפות רגליו נוגעות ברצפה כאשר אני יושב לצידו אך עם רגליים משולבות על המיטה. ומרחק לא כל כך גדול מפריד בין שני הגופים החמים שלנו.