גופו של סטיב נעלם כאשר הוא נכנס חזרה אל בית הספר ומשאיר אותי לבד על הספסל, פניי אדומות ממה שהתרחש בדקות האחרונות. אני באמת הסכמתי עכשיו שסטיב יקח אותי לדייט? מה קרה לגישה של ׳זה לא יקרה יותר בנינו אני צריך לשחרר׳? כה בקלות זרקתי אותה לפח רק בגלל שאני לא יכול להגיד לסטיב לא.
למה אני אוהב אותו יותר מדי?
ידי בעדינות נחה על פניי ואני יכול להרגיש כמה חמות הן. אני ישבתי הרגע על סטיב, וכל אחד שבמקרה עבר ליד יכל לראות אותנו. מישהו יכל לראות אותנו ולסטיב לא היה אכפת. הוא רוצה לצאת מהדמות שיצרו בשבילו, לשבור את החומה שבנו סביבו ולהיות עצמו. ואין יותר מאושר ממני בשבילו.
אני רוצה לצאת איתו לדייט ואני רוצה לעשות איתו משהו שהוא לא רק בחדר שלי או שלו. כל הזמן הזה בכל הקשר שלנו לא הלכנו לשום מקום ביחד, אני לא יודע מה הוא אוהב לעשות או לא. הוא אוהב לצאת לפיקניק או שהוא לא אוהב להיות בטבע? הוא אוהב ללכת לטייל? לאכול במקומות?
אינסוף רעיונות למקומות שאני וסטיב יכולים ללכת אליהם או דברים שאנחנו יכולים לעשוך ביחד מתרוצצים במוחי ואז אני נזכר, הוא באותו מצב בדיוק. הוא לא יודע מה אני אוהב, הוא לא יודע מה אני אוהב לאכול בחוץ ומה אני מעדיף לא לעשות.
האם אני צריך להגיד לו מה כדאי לו לא לעשות? אחרי הכל אני יודע כמה הדייט הזה חשוב לו ואני בטוח שהוא לא רוצה לפשל בו. נכון, זה לא המקום שלי לעזור לי כי זה יכול להיחשב כמו רמאות. אני אתכנן את הדייט שהוא הבטיח לי כדי לסלוח לו? אני יכול באותה מידה פשוט לבטל את הדייט ולסלוח.
אני רוצה שהוא יפתיע אותי ויעשה משהו נחמד, אבל כדאי שאעזור לו. לפחות בדברים שחשובים לי כדי שידע.
במהירות רבה אני רץ חזרה אל תוך המסדרון בניסיון למצוא את סטיב. לרעתי שכחתי לגמרי ממה שקרה מקודם, ואני מוצא את עצמי בין המון של אנשים שבוהים בי ללא בושה. אני יכול להרגיש את עיניהם היוקדות ננעלות על גופי ואני לרגע אחד רוצה להיעלם. להתכווץ לכדור קטן ולא להיות כאן.
שכחתי שאצטרך להתמודד עם התגובות של אנשים ואני לא יודע מה לעשוך כרגע. כל מה שאני יודע זה שאני לא מצליח לזוז למרות שאני כל כך רוצה. אני מפחד שמישהו יעשה יותר מלבהות בי ויתחיל לדבר איתי או יותר מזה, לפגוע בי.
לפתע אני מרגיש פרפרים בבטני. פרפרים מעצבנים שגורמים לתחושה של אי נוחות. פרפרים שמופיעים מרוב לחץ ואני לא יודע איך לגרש אותם. איך אני אומר להם לעזוב אותי לנפשי ולא להפריע לי? איך אני מפסיק את התחושה הרעה הזאת שאופפת אותי וגורמת לבטני לכאוב? הם משגעים אותי ואני רוצה לצרוח.
״תזוזו לי מהדרך.״ אני שומע קול מגיע מרחוק ורואה אנשים זזים הצידה בהפתעה. ״מה הבעיות שלכם, אתם לא רואים שהוא נלחץ בגללכם?״ אני שומע קול נוסף שהצטרף לראשון. לאחר מכן אני רואה את גבריאל שהצליח לדחוף את האנשים ולידו אמילי. ״בוא.״ היא תופסת את ידי ומושכת אותי אחריה ואחרי גבריאל.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
