אין דבר שאני יותר שונא מלקום באמצע הלילה בגלל חלום שחלמתי. טוב, יותר נכון סיוט. הוא הולך וחוזר כבר כמה חודשים, מעיר אותי משנתי וגורם לי להתקף חרדה קל בכל פעם.
אני לא יודע למה ואיך זה התחיל, אבל זה פשוט קרה בלי סיבה. לא סיפרתי לאף אחד על הסיוט הזה ואני גם כרגע לא מתכוון לספר. מה אנשים יחשבו כשאני אגיד להם שאני חולם כבר כמה לילות שכל מי שאני אוהב בעולם הזה עוזב אותי ולאחר מכן מת? כנראה ישלחו אותי לפסיכולוג.
אני שונא שזה קורה לי. אני שונא לקום באמצע הלילה נוטף זיעה קרה עם לב שפעימותיו מגיעות לשמיים. אני שונא את העובדה שאני לא יכול לשלוט בזה, להבין בכלל למה זה קורה לי ולמה זה לא עוזב אותי.
בחוסר אונים אני בוהה בתקרה, יד מונחת על חזי שעולה ויורד במהירות. לפעמים אני שונא להיות אני. אנחת כעס חומקת מפי ואני משפשף את עיניי, מנסה להעלים את המראות שראיתי באותו החלום.
ידי מגששת בחשכה אחר הטלפון שלי כדי לבדוק מה השעה. חמש וחצי לפנות בוקר, פשוט נהדר. לא יכולתי להתעורר עוד שעתיים ואז כבר בכל מקרה הייתי צריך לקום לבית הספר? אין סיכוי שאני אצליח להמשיך לישון אחרי מה שקרה עכשיו. ״לעזאזל.״ אני ממלמל לעצמי ולאט לאט מתרומם לישיבה.
אני צריך לנקות את הראש שלי מהמחשבות האלה. לאחר כמה דקות של בהייה באוויר אני מחליט לצאת מהבית ופשוט ללכת למקום בו אני יכול להירגע. לאט אני מתרומם מן המיטה, נועל נעליים, לובש חולצה ויוצא מחדרי.
רגע לפני שאני יוצא מהבית, אני מחליט לקחת את מפתחות האוטו ולנסוע מאשר ללכת. בכל מקרה הרבה זמן לא נהגתי והגיע הזמן שאמשיך. אחרי הכל סטיב היה לוקח אותי די הרבה פעמים.
אני נכנס לאוטו ומסתכל על המראה ועל דמותי בה. אני לא חושב שאי פעם נראתי עייף יותר מעכשיו. ראשי נשען על הכיסא, אני שואף אוויר בחוזקה ונוסע. לאן? אני עדיין לא יודע.
כל השבועות האחרונים היו יותר מדי קשים ועמוסים נפשית בשבילי. אני שבר כלי, חסר כל רצון לקום מהמיטה, לעזוב את הבית ולדבר עם אנשים. חשבתי שאחרי כמה שבועות אני כבר אתגבר עליו, או לפחות אהיה פחות פגוע מהמאורעות, אך טעיתי. זה לא עובר ואפילו לא לרגע אחד קטן. אני מתגעגע אליו יותר מדי, אני רוצה לדבר איתו, להרגיש אותו, פשוט להיות איתו.
איך זה הגיוני שאחרי מה שהוא עשה אני עדיין ארצה להיות איתו? אני אידיוט, זה למה. במקום להבין את מה שהוא עשה ולשכוח ממנו, בכל יום שעובר אני חושב עליו יותר וצריך אותו יותר.
דמעת תסכול יורדת במורד פניי ואני ממהר לנגב אותה. ״למה זה קורה לי.״ אני לוחש, כאילו מישהו שומע ויכול לעזור לי להבין זאת. אך אני לבד, פיזית ונפשית. אני יודע כמה גבריאל מנסה לעודד אותי אך כל מה שהוא אומר נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה. אני צריך להבין את המצב שלי ולא מצליח, וזה מעצבן אותי כל כך. אני רוצה להבין למה אני תקוע ברגשותיי על סטיב, למה אני אוהב אותו כל כך שאני מוכן להקריב את עצמי בגללו.
YOU ARE READING
Atelophobia
Fanfiction״אתה לא מושלם טוני,״ הוא מחזיק את ידי בעדינות. ״אף אחד לא מושלם.״ הוא לוחש וכל מילה שלו גורמת לעוד דמעות מלוחות לזלוג מעיניי האדומות. ״אבל אני חייב להיות,״ אני מתנשף ובראשי אני מדמיין שאני צועק וזועק. ״אני חייב להיות מושלם. אני לא יכול לחיות בידיעה...
