ספיר לא ידעה מה לעשות עם המידע שעכשיו הועבר אליה, מילותיו של אחיה מהדהדות בראשה '...הם רוצים לנקום בי, והדרך שלהם כרגע זה לפגוע בך' 'תיזהרי! בבקשה! בשבילי!' מה זה אומר? שחייה בסכנה? היא צריכה לברוח? היא הלכה בצעדים כושלים חזרה לחדר ההמתנה איפה שחיכתה לה אריאל.
"ספיר? את בסדר?" היא מיד מיהרה לצידה ושמה יד תומכת מסביבה.
"א-ני בסדר" היא גמגמה עדין מנסה לעכל את כל המידע החדש בראשה.
"אני יודעת שכואב לך שהוא איננו אבל זאת לא סיבה להפסיק לחיות" היא חיבקה אותה חזק.
"איננו? הא רון" היא יצאה מהטרנס ששהתה בו.
"כן, זאת הסיבה שאת ככה לא?" היא הביטה בה לרגע מבולבלת.
'לא, רון מת כי מישהו רצה להזהיר אותי שאני הבאה, החיים שלי בסכנה!' היא רצתה להגיד לה כל כך אבל היא לא יכלה, היא הבטיחה לאח שלה שלא תספר לאף אחד. "הא, כן" היא מלמלה מרגישה רע ששיקרה לה.
"בואי נצא מפה, המקום הזה לא עושה לי טוב" היא גררה אותה איתה אל מחוץ למבנה המאיים. הן יצאו, נכנסו שתיהן לאוטו, אריאל במושב הנהג והחלו לנסוע.
"אז איך היה?" שאלה אותה אריאל אחרי מספר דקות שבהן היה שקט.
"התגעגעתי אליו" היא חייכה חיוך קטן והביטה דרך החלון.
"וזה עזר?" היא שאלה אותה מביטה בה לרגע ומחזירה את המבט לכביש.
"אני חושבת שכן, ואני חושבת שמחר אני אחזור איתך ללמודים" היא אמרה כבדרך אגב והמשיכה להביט דרך החלון.
"מצחיקה" היא צחקקה לה "מחר יום שישי, אין בית ספר".
הן הגיעו חזרה הביתה וספיר עלתה לחדרה. היו לה כל כך הרבה מחשבות שהטרידו אותה והיא רק רצתה שקט. אז היא החליטה שהדרך הכי טובה להשכיח אותה מכל הדרמה שקוראת מסביבה היא להשלים את כל החומר שפספסה.
היא התיישבה ולמדה עד השעה שמונה בערב. וכשסיימה ירדה למטבח.
"היי" היא אמרה שהיא נכנסה למטבח.
"היי, אמא ואבא האריכו את הנסיעה שלהם ורוזטה עברה פה לפני שעה והביאה לזניה. רוצה?" היא שאלה אותה בזמן שחיממה לעצמה חתיכה.
"כן בטח, עד מתי הם נסעו?" היא הלכה לארון והוציאה צלחת.
"הם לא ממש אמרו" היא נאנחה "אבל בין שבוע לשבועיים" היא הניחה פרוסת לזניה על הצלחת של ספיר.
שתיהן התיישבו לאכול בשולחן במטבח וכשסיימה אריאל קמה ופינתה את הצלחת שלה.
"אז חשבתי בגלל שלא יצא לנו לבלות כל כך נוכל לעשות מסיבת פיג'מות" היא שאלה מהר מקווה שזה ימנע תשובה שלילית.
"האמת שזה יכול לעזור לי להשכיח מחשבות מסוימות" היא המשיכה לאכול.
אריאל לא האמינה למשמע אוזניה וקפצה מרוב התרגשות. "זה יהיה מושלם את עוד תראי!".
כעבור שעה אריאל קראה לספיר לרדת לסלון המרכזי שסידרה והזיזה בו את כל הרהיטים. כשבאה היא ראתה שני שקי שינה פרוסים עם כריות במרכז החדר, על השולחן הקטן היו לפחות עשרה סוגים שונים של חטיפים, שתייה ופיצה, על הטלוויזיה הענקית הופיע הסרט "אשמת הכוכבים" וחוץ ממנורה אחת שהפיקה אור חלש הכל היה כבוי.
"מה הולך כאן?" ספיר שאלה מופתעת והתקדמה אל עבר אריאל שישבה לה בנוח על אחד משקי השינה.
"מסיבת פיג'מות!"היא מחאה כפיים בהתרגשות.
"כן אני יודעת, אבל מזה כל זה?" היא הצביעה עם הידיים שלה לכל עבר.
"תראי אי אפשר לעשות מסיבת פיג'מות בלי חטיפים" היא אמרה את המובן מעליו לדעתה.
"והפיצה? אכלנו כבר" היא התיישבה לידה.
"מזה מסיבת פיג'מות בלי פיצה!" היא צחקה לה.
"והסרט?".
"אשמת הכוכבים היה הספר שקראת ביום שבו נפגשנו, חשבתי שזה יהיה הכי הגיוני שהסרט הראשון שנצפה יחד יהיה הוא".
הן צפו בסרט, אכלו מהחטיפים ולקראת אמצע הסרט אכלו גם מהפיצה. שהוא נגמר הן נשכבו על הגב אחת ליד השנייה ודיברו.
"אני בוכה בקטע שהוא מת כל פעם מחדש" אריאל אמרה מנגבת את הדמעות עם טישו שהביאה מראש.
"כמה פעמים כבר צפית בסרט?" ספיר גם ניגבה כמה דמעות.
"פעם שישית, כמה את?".
"וואו, למה כל כך הרבה? ואני פעם ראשונה" היא הייתה מופתעת.
"פעם ראשונה? וואו, וצפיתי בסרט כל כך הרבה פעמים כי אני אוהבת אותו כל כך!".
"יש לי שאלה אליך" ספיר הסתובבה והביטה באריאל.
"שאלי" היא הסתובבה גם כן.
"את ודניאל תמיד הייתם ככה?" אריאל הייתה מופתעת ומיד פניה הביאו כאב.
"לא" היא נאנחה ונשכבה שוב על הגב.
"אז מה קרה בניכם?" היא שאלה סקרנית.
"זה סיפור שלא חשבתי שאני אספר אותו בזמן הקרוב, אבל כאחותי מגיע לך לדעת" היא נעצרה והמשיכה "הכל התחיל שהיינו בני חמש-"
-מאיה-
YOU ARE READING
הכל משתנה
Teen Fictionללספיר היה חדר קטן, בבית קטן, בבניין קטן, בשכונה קטנה. אין לה הרבה כסף בבית והיא בכל זאת מנסה לנצל את המיטב. עד שאירוע מצער קורה ומשנה את עולמה ברגע. כל מה שהכירה עד היום משתנה. היא מפחדת לתת לשינוי להשפיע עליה ורואה בו כדבר נורא, אנשים בדרך מנסים ל...
