We are just friends (?)

פרק 18 - חלק ב

הערות לפני הפרק - 

1)זה אחד הפרקים הכי חשובים במהלך הספר ואותי אישית ריגש לכתוב את זה.

2) הספר לא יכלול יותר מ-60 פרקים ואני מצפה לסיים אותו עד אפריל / מאי.

3) מטרה - 30 הצבעות ו20 תגובות, קטן עליכןןןןן

נקודת מבט אמה:

הגיע הערב, אחרי שהתקלחתי לבשתי את השמלה והעקבים וירדתי לקומה התחתונה של הבית של אשטון "וואוו...וו-וואוו" אשטון גימגם וחייכתי, נתתי לו נשיקה קטנה וחיבקתי את הוריו "אוי אמה כמה שאת מהממת" אמא של אשטון, קלואי "אשטון תשמור עליה" אבא של אשטון, ג'ורדן אמר לו וטפח על כתפו "יאללה נצא?" קלואי שאלה ויצאנו, אני ואשטון נסענו ברכב ספורט הכחול שלו וההורים שלו נסעו באאודי שלהם.

הגענו למסעדה המדוברת ובחיי שלא נראלי שיש מסעדה יותר פלצנית מזאת, כאילו ברצינות שנדלירים עצומים תלויים מהתקרה, ציורי אומנות שלא יביישו את הלובר ואיך אפשר לשכוח את סכו"ם הזהב שמונח על כל שולחן. "אני כל כך שמח שבאת איתי" אש אומר לי "גם אני שמחה" אני מניחה את ראשי על כתפו והוא מחבק אותי "רוצה לצאת קצת לבחוץ? קצת נמאס מהמוזיקה הקלאסית המשעממת הזאת" אשטון אומר ואני קמה "אנחנו נחזור עוד כמה דקות" אשטון אומר להורים שלו ואנחנו עולים למרפסות של המסעדה כדי לנשום אוויר צח רחוק מכל הפלצנות הזאת.

אנחנו עומדים כבר 2 דקות בשקט במרפסת אף אחד לא מפר את השתיקה, זאת שתיקה נעימה, לא מביכה להפך כל אחד שקוע במחשבות שלו בשקט כאילו מתכנן את השלב הבא בחיים, מתכנן כל מילה וכל אות. זה לפחות מה שאני עושה... נשף החורף עבר ועכשיו מגיע הזמן שאני צריכה להחליט, להיפרד מאשטון או לא? להיפרד מהחבר הכי טוב שלי או לא? לסכן את הקשר שלנו או לא? הלוואי שלמישהו היה את התשובות בשבילי, נמאס לי לשבור את הראש בגלל זה "על מה את חושבת?" אשטון שאל פתאום, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מביט מהמרפסת כאילו מחפש משהו בשמיי הלילה שרק הכוכבים והירח מאירים את החשכה "אני לא יודעת" שיקרתי לו "תתקרבי אליי" הוא סופסוף מביט בי, התקרבתי והוא משך אותי לחיבוק "את יודעת שאני אוהב אותך נכון? את שמעת אותי אומר לך את זה שהשתכרנו" הוא יודע שאני יודעת אבל הוא מדבר בטון כל כך רגוע שזה לא אפשרי "תעני לי" הוא עדיין רגוע "כן, אני יודעת" אני אומרת מנסה להסתכל עליו אבל הוא מחבק אותי חזק לא נותן לי לזוז "את צריכה לקבל החלטה, אני יקבל הכל" הוא רגוע, זה מרגיז אותי "אני.. אני לא יודעת" אני מגמגמת "אז מי יודע?" הוא משחרר את חיבוקו ומסתכל עליי, לתוך הלבן שבעיניים שלי ואני לא מעיזה להזיז את העיניים שלי מילימטר ממנו, אני מרטיבה את שפתיי ובולעת את רוקי "אני עוזב לחודש, אבא קיבל מהעבודה משלחת ללונדון" הוא אומר ואני מעכלת את מה שהוא אומר "יש לך חודש להחליט עד שאני יחזור" הוא אומר ואני מהנהנת, משום מקום הוא הצמיד אותי למעקה ונישק אותי בחוזקה ואני נתתי לו את כל השליטה, הנשיקה הזאת הייתה כמו נשיקת פרידה עוצמתית, התנתקנו "אשטון, אתה יכול לקחת אותי הביתה?" אני שואלת, עוד שנייה מתמוטטת "כן בואי" הוא אומר ואנחנו יורדים חזרה למטה.

התקלחתי שוב שהגעתי הביתה ונשכבתי במיטה מנסה להירדם, חודש, חודש בלי אשטון. אולי זה יעשה לי טוב? אולי ככה אני יוכל לקבל את ההחלטה שלי..? שוב השאלות שאיש לא יודע לענות עליהן באו 'אמה תרגעי ותנסי להירדם' אני חושב לעצמי. אני מסתובבת במיטה כבר שעתיים מוצפת מחשבות, אני חייבת לישון. פתאום שמעתי צליל של הודעה מהטלפון שלי 'עולים למטוס' היה כתוב והייתה מצורפת תמונה של אשטון עם המטוס 'תהנה' אני רושמת בחזרה והוא שולח לי סמיילי קורץ. איך שנחתי את הטלפון בחזרה נסחפתי לשינה עמוקה.