הפכתי לרוצחת

פרק 4-מקום זר

-נקודת מבט כללית-
אביו של ליאם פיטר הלך לכיוון המרפאה ופגש את הרופא שטיפל בנינה.
"הוד מעלתך" הרופא אמר והשתחווה בלי להסתכל בעיניו, "איפה היא?" פיטר שאל הוא יודע שהרופא מבין על מי הוא מדבר. "שמתי לילדה כדור שינה כמו שציווית עלי היא נרדמה מאוד מהר, ואז הורתי על השומרים לקחת אותה לקומה חמישית חדר מספר ארבע כמו שדרשת", פיטר חייך חיוך מרוצה מדבריו של הרופא והלך.

-נקודת המבט של נינה-
קמתי עם מעט סחרחורת התיישבתי והתחלתי להזכר בכל מה שקרה היום או אתמול אין לי מושג אפילו אם כבר עבר יום או לא. בחנתי את המקום שאני נמצאת הייתי על מיטה שהמצעים שלה היו בצבע טורקיז והכריות בצבע בורדו, הקירות היו בצבע תכלת יפיפה והוילונות היו בצבע קרם.  
הלכתי לכיוון הדלת וניסיתי לפתוח אותה אבל הדלת הייתה נעולה, הלכתי לכיוון החלון וראיתי שאני במקום מאוד גבוה התחלתי לספור לפי החלונות האחרים שהיו מתחתי באיזה קומה אני נמצאת "1 2 3 4 אממממ", ואז שמעתי רעש מכיוון הדלת והדלת נפתחה כשליאם עמד שם. "תגיד מה בא אחרי 4?" שאלתי הוא הסתכל עלי במבט מבולבל "חמש" ענה קצת מופתע "אז אני בקומה חמש?" שאלתי בפשטות "כן" הוא ענה לי עם מעט בלבול, "את לא יודעת לספור?" הוא שאל עם קצת חשד "אני ביער מגיל 7 בערך בגיל 5 ו-6 עוד גרתי בבתי יתומים עד שברחתי אז אני בקושי זוכרת", עניתי ואז ראיתי ספר עבה בצבע כחול "מזה?" שאלתי והצבעתי על הספר. הוא יתקרב אלי קצת "זה ספר מתמטיקה יש בו המון פרבולות וצורות הנדסיות" הסתכלתי עליו מופתעת וקצת התעצבנתי "דבר ראשון אל תקלל אותי!" אמרתי מעט בעצבים "דבר שני שמור מרחק" הושטתי את היד קדימה מולו כדי שלא יוכל להתקרב יותר אבל הוא רק התפקע מצחוק. "מה אתה צוחק?" שאלתי מבולבלת "את הורגת" הוא אמר והמשיך להתפקע מצחוק, "אני בהחלט יכולה לעשות את זה רק תביא לי משהו חד" אמרתי ברצינות.

-נקודת המבט של ליאם-
"אני בהחלט יכולה לעשות את זה רק תביא לי משהו חד" היא אמרה הבטתי בעינייה והבנתי שהיא רצינית לחלוטין. ראיתי יותר מידי רגשות בעינייה עצב,כעס,שנאה,יאוש דיכאון,הרצון לנקמה,אכזבה ועוד הרבה כל כך הרבה רגשות כאלה בעינייה ואפילו טיפת שמחה אני לא רואה, ריחמתי עליה מגיעה לה להיות מאושרת לרגע הצטערתי על זה שאבא שלי רצח את האנשים האלה שהיו חשובים לה היא הייתה יכולה להיות כל כך שמחה ומאושרת היום אבל ידעתי שלא הייתה לו ברירה. "מה?" נינה שאלה כניראה שהסתכלתי על עינייה יותר מידי זמן" "כלום" עניתי "יש לך עיניים יפות" אמרתי ולפני שהיא הספיקה להגיב יצאתי ונעלתי את הדלת מאחורי.

הלכתי ברחבי הארמון עד שבדרך פגשתי את אבא שלי פיטר. 
"היי אבא" אמרתי הוא הסתכל עלי וחייך, "ליאם יופי שאתה פה בדיוק רציתי לשלוח מישהו שיקרא לך בוא" הוא אמר והלך לכיון חדרו, הלכתי אחריו ואז ישבתי בשולחן שהיה בחדרו ישבנו אחד מול השני. "צריך להחזיר את נינה ליער" הוא אמר, "אבל אתה רצית שאני יביא אותה לפה" אמרתי בבילבול "נכון" הוא ענה "אבל היא אפשר ככה היא גדלה ביער היא ילדה מרדנית היא יכולה לפגוע בעצמה ובנו היא כבר פגעה בך". הבנתי שהוא צודק "אבל..." ניסיתי להתנגד והוא ישר עצר אותי, "היא עוד תחזור לפה אבל היא צריכה לסמוך עליך ולבטוח בך רק אז כשהיא תהייה מוכנה היא תחזור לפה", "אוקי" עניתי בפשטות יודע שאין טעם להתנגד חוץ מזה הוא צודק. אבא שלי קם וקמתי גם אני הוא פתח מגירה והוציא ממנה נוזל ירוק בתוך מזרק "קח" הוא נתן לי את המזרק, "אבא אני לא יודע איך לעשות את זה" עניתי מעט מבוהל "תתן את זה לתמר הרופאה ותלכו ביחד לחדר של נינה היא תזריק לה את זה" הוא ענה. "מה זה עושה?" שאלתי "זה יגרום לה לשכוח את כל מה שקרה פה" הוא ענה בפשטות, "אוקי" אמרתי ולקחתי ממנו את המזרק. 

אני ותמר הלכנו לחדר שנינה הייתה בו פתחתי את הדלת עם המפתח וראינו את נינה ישנה על המיטה, טוב עבר עליה יום ארוך תמר לקחה את המזרק ששמה בכיס שלה והחדירה את החומר הירוק לגופה של נינה.

-כעבור שעה עדיין נקודת המבט של ליאם-

הייתי עם נינה ביער קרוב לאיפה שפגשתי אותה וחיכיתי שהיא תתעורר. היא שכבה על האדמה היא הייתה כל כך יפה ליטפתי את שיערה ואז שמתי לב שהיא מתחילה לתעורר באיטיות ,"נינה?" שאלתי מקווה שהיא בסדר היא פתחה את העיניים והתיישבה "מה קרה?" היא שאלה ואני חייכתי.

אז זה הפרק להיום מקווה מאוד שאהבתם, סורי עם לא יצא הכי טוב. תודה רבה לכל מי שקורא,מצביע,מגיב אין לכם מושג כמה זה מעודד אותי להמשיך וכמה שזה משמח אותי, זה לא מובן מעליו אז סורי על החפירה תגובות והצבעות ואני ממשיכה ונפגש בפרק הבא.