הפכתי לרוצחת

פרק 17-סיכוי אחרון לאהבה

-נקודת המבט של נינה-

"מה החלטת?" אמה שאלה כשקולה מעט רעד, "אני ואת תמיד היינו החברות הכי טובות את יודעת הכל עלי אני לא רוצה להרוס את זה בגלל משהו אחד" אמרתי שלמה עם החלטתי. "חברות" היא אמרה ואיגרפה את ידה, "לנצח" אמרתי והאיגרפתי גם אני את ידי ונתנו כמו קיף רק עם אגרוף, זה משהו שתמיד נהגנו לעשות אמה אומרת חברות ואני לנצח. "יש לי דייט" היא אמרה "עיצרו הכל!" צעקתי "שש משוגעת ישמעו אותך, אם פיטר יבוא אנחנו מתות" היא מיהרה להשתיק אותי אבל לא הצליחה להסתיר את החיוך שלה. "דייט עם ליאם?" שאלתי בחיוך "כן" היא אמרה, "מתי?" שאלתי "היום בעשר" היא ענתה "ואז אתם תתנשקו תרכבו על הסוס הלבן ותהיו ביחד לנצח נצחים" אמרתי בדרמטיות וקיטשיות מוגזמת. "נראלך" היא אמרה, "ליאם שכנע אותי לבוא לדייט אחרון אנחנו לא נחזור נינה" היא אמרה בעצב. "את אוהבת אותו והוא אותך אז למה לא?" שאלתי מאוכזבת, "כי אני כבר לא סומכת עליו ואין טעם לקשר זוגי כשאין אמון" היא אמרה ויכולתי לשמוע את הכאב שבקולה. "תתני לדייט הזה צאנס מי יודע אולי הוא עוד יפתיע אותך" אמרתי "מקווה" היא אמרה בעצב. "יש לך מה ללבוש?" שאלתי "כן פיטר הורה לחיילים שלו להעביר את כל הבגדים לקומה שש החדר שלי שם" היא אמרה, "כמה קומות יש במקום הזה למען השם?!" שאלתי בהלם "אממ בערך 15 נראלי יותר" היא אמרה לא בטוחה. "ואו זה לא בית זה ארמון" אמרתי בהתפאלות, "תכנית זה באמת ארמון" היא אמרה. "טוב עופי להתארגן יש לך איזה שעה מהר לפני שהיראו אותנו ביחד" אמרתי מזרזת אותה. היא הסתובבה והלכה לכיוון המעלית "אמה" קראתי לה "מה?" היא הסתובבה, "בהצלחה" אמרתי מחייכת "תודה" היא אמרה וחייכה בחזרה.

ואי הכאבי ראש האלה הורגים אותי מזה המוח שלי מתפוצץ ברמות אחרות. "נינה" שמעתי קול מוכר מאחורי "שיט" אמרתי לעצמי בלחש, הסתובבתי וראיתי את פיטר וג'ייק אחריו. הלך עלי, רגע מה הלך עלי אפשר לחשוב מי הוא. "מה את עושה מחוץ לחדר שלך?" הוא אמר ויכולתי לשמוע את הכעס שבקולו, "אה.." ניסיתי לחשוב על תשובה אבל ראשי כאב מידי בשביל זה. "צריך למצוא גם את מייקל" פיטר אמר לג'ייק, "איך אתה?.." התחלתי לשאול "יודע שמייקל עזר לך?" הוא השלים אותי והנהתי. "חמש דקות אחרי שמייקל הלך באתי לראות איך את וראיתי שאת לא בחדר" ג'ייק ענה, "אז עשיתי אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה שמייקל עזר לך לברוח ואז סיפרתי לפיטר" הוא ענה. רציתי להגיב אבל הרגשתי שאני הולכת להתעלף, עצמתי את עיניי בחוזקה. "ג'ייק תקח את נינה לחדר שלה שתנוח, תנעל את הדלת ותבדוק כל עשר דקות שהיא בחדר" פיטר נתן לג'ייק הוראות רציתי להתנגד אבל הרגשתי חלשה מידי. הרגשתי שמרימים אותי וכשפתחתי את עיני ראיתי שג'ייק מרים אותי על ידיו כאילו אני תינוק, איך אני לא כבדה לו למען השם הוא ממש חזק. ג'ייק לקח אותי לחדר שהייתי בו עד עכשיו, הייתי כל כך עיפה בחיים לא כאב לי הראש ככה. 

-נקודת המבט של פיטר-

אחרי שג'ייק לקח את נינה לחדרה הלכתי למרפאה של הארמון. "כן הוד מעלתך" הרופא הראשי מקס פנה עלי והשתחווה ברגע שראה אותי לא מסתכל בעיניי, "נינה נמצאת בחדר שלה לך תבדוק אותה" ציוותי עליו הוא השתחווה והלך במהירות כשאני אחריו. נכנסתי לחדר של נינה וראיתי שהיא ישנה, "מתי היא נרדמה?" שאלתי את ג'ייק "כשעוד סחבתי אותה היא נרדמה עלי" ג'ייק הסביר והנהנתי. "נו?" שאלתי את מקס "היא חטפה המון מכות נגרם לה נזק מוחי", "אוקי" אמרתי "היא אמורה להרפא מהר היא כבר בת 15" עניתי. "לבן אדם רגיל היה לוקח בערך חודש להחלים מפגיעה מוחית ברמה כמו של נינה" מקס התחיל להסביר, "לנינה יקח במקסימום שבוע" הוא סיים את דבריו. "בסדר, אתה יכול ללכת" אמרתי, הוא השתחווה והלך הסתכלתי על נינה מבט אחרון ויצאתי מהחדר.

-נקודת המבט אמה-

אחרי שהתקלחתי לאחר המון התלבטויות החלטתי ללבוש שמלה שמגיע לי עד הברכיים לא פשוטה אבל גם לא מושקעת. השמלה בצבע אדום עם פרחים בצבע ורוד בהיר, אני לעומת נינה מתה על ורוד, לבשתי נעלי בובה שחורות והשארתי את שיערי השטני המתולתל פזור. הסתכלתי על השעון וראיתי שעוד חמש דקות עשר, טוב עד שאני אגיע לשער הארמון הקדמי יקח איזה חמש דקות החצר פה ענקית. יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון השער כשהגעתי שמעתי קול מאחורי. "אמה" הסתובבתי וראיתי את ליאם, ואו הוא נראה טוב הוא לבש חולצה לבנה וגינס בצבע כחול בהיר ולבש נעלי ספורט בצבע לבן ואפור. הוא התקרב עלי "את נראת מדהים" הוא אמר הסמקתי, "גם אתה" עניתי "לאן הולכים?" שאלתי סקרנית "הפתעה" הוא ענה.

היי מצטערת שהפרק הזה קצר משאר הפרקים, מקווה שלפחות אהבתן אותו. 

הצבעות ותגובות וממשיכה.