הפכתי לרוצחת

פרק 14-תקווה אחרונה

-נקודת המבט של אמה-

"אני מסכימה" אמרתי. ליאם הסתכל עלי וחייך ואביו לא הבין על מה אנחנו מדברים, "מסכימה למה?" אבא של ליאם שאל "לעזור לכם למצוא את נינה ולהציל אותה" ידעתי שזה המעשה הנכון אני לא אתן לנינה למות. פיטר (זה השם של אבא של ליאם) התלבט מה לעשות ולבסוף החליט, "נוהל מספר חמש" הוא הביט על החייל שלו שבא איתו, החייל פתח את המנעול ונכנס לתא הוא קשר אותי באזיקים  והורה לי לצאת מהתא כשהוא אחרי. "בלי שטויות אמה" פיטר התחיל להגיד, "אני לא ליאם אני לא ארחם אליך אם תעשי משהו לא במקום". הנהנתי מבינה שהוא רציני לגמרי, העיניים שלו התחילו להיות אדומות אמא שלי סיפרה לי על זה שבמשפחת המלוכה לאנשי הזאב יש עיניים אדומות שהם ממש עצבנים עד רמה של להרוג. 

ישבנו בחדר ענק וכשאני אומרת ענק אני מתכוונת ענק, אני גרה בבית עם שתי קומות רחבות והחדר הזה הוא כמו כל הקומה הראשונה. פיטר התיישב בראש השולחן כשליאם מצידו האחד, והחייל שפיטר הצמיד אותו עלי יושב מהצד השני. ליאם סימן לי לשבת לידו והוזיז את הכיסא בשביל שאני אוכל לשבת, הייתי עושה את זה בעצמי אבל קצת קשה כשהידיים שלך מאחורי הגב עם אזיקים. בשאר הכיסאות ישבו המון חיילים כניראה מפקדים וקצינים בקיצור אנשים עם דרגות גבוהות, וליד כל כיסא היה מיקרפון כדי שכולם יוכלו לשמוע. "שלום לכולם" פיטר התחיל לדבר ושמעו את הסמכותיות שבקולו, "כפי שכולכם יודעים נינה נחטפה. המטרה שלנו היא למצוא אותה ולהחזיר אותה למקומה הטבעי לכאן" הוא עצר לשניה ואז המשיך, "ליד ליאם יושבת אמה הבת של האנשים שחטפו את נינה והיא תעזור לנו למצוא את נינה". משהי עם שיער ארוך מתולתל ועיניים בצבע חום דבש הרימה את ידה, "כן אלינור" פיטר הפסיק את דבריו ונתן לה את זכות הדיבור. "למה שנסמוך על אמה שתעזור לנו למצוא את נינה?, מאיפה לנו שזאת לא מלכודת?" היא שאלה והסתכלה עלי במבט מלא שנאה. "אם זאת תהיה מלכודת אני מבטיח לך באופן אישי שאמה והוריה ישלמו בחייהם" פיטר אמר בטון מאיים מתכוון לכל מילה, וליאם רק הסתכל עלי במבט של תשתפי פעולה.

לאחר שפיטר סיים להגיד דברים בסגנון של אני לא יכול להבטיח שכולם יחזרו בחיים, מי שמפחד ולא רוצה לבוא שיקום וילך עכשיו הוא פנה עלי. "אמה אנחנו צריכים שתגידי לנו איפה נינה ועד כמה זה קשה להגיע אליה" הוא אמר והבנתי שתורי לדבר, "היא מוחזקת בבית שלי במרתף הינה הכתובת" רשמתי את הכתובת על דף שהיה לידי עם עט שליאם נתן לי הבאתי את הכתובת לפיטר והתחלתי לספר להם הכל. "יש שתי שומרים ליד התא שלה, וכל הבית מוקף בשומרים בסך הכל יש מסביב לבית 20 שומרים". "אם הצבא שלנו יבוא ויסתער על הבית יש לנו סיכוי?" ליאם פנה אלי. "יהיה לכם המון הרוגים אלה אולי רק 20 שומרים, 22 עם השומרים ששומרים ליד התא של נינה אבל על תשכחו שהם ערפדים, ההורים שלי סחרו את הערפדים החזקים והמאומנים ביותר מאוד קשה להביס אותם" סיימתי את דברי וראיתי את כולם חושבים מה לעשות. "יש לי!" שמעתי את החייל שליד פיטר אומר. 

"מה יקרה לי?" שאלתי את פיטר בזמן שהלכתי איתו ועם החייל הזה שכל הזמן איתו במרתף. "למה את מתכוונת?" הוא שאל מסתכל עלי מחכה שאמשיך, "אחרי שתמצאו את נינה" הסברתי את עצמי. "אני לא פוגע בילדים" הוא התחיל להגיד "רק כשיש צורך, נשחרר אותך אבל ההורים שלך ישלמו על מה שהם עשו אל תדאגי אני לא אהרוג אותם. קבלתי את זה כמתנה על זה שאת עוזרת לנו להציל את נינה". גיחחתי מדבריו "מה מצחיק?" הוא שאל מבולבל, "אתה לא הורג ילדים?" שאלתי בזלזול "רצחת את האחים שלי!" צעקתי עליו לא היה לי אכפת מהתגובה שלו, אולי לא הכרתי אותם אבל הם היו רק ילדים והוא רצח אותם. הוא רק הסתכל עלי במבט אדיש ולחש לי לאוזן "אל תאשימי לפני שאת יודעת הכל". הגענו לתא שהייתי בו קודם החייל שחרר את האזיקים שלי והכניס אותי לתא ונעל אותי, "תתפללי שנינה בחיים כי אם לא את וההורים שלך מתים" פיטר אמר והלך עם החייל שלו.

-נקודת המבט של ליאם-

"אתה בטוח שזה יעבוד?" שאלתי את ג'ייק מקווה שהוא בטוח ברעיון שהוא הציע, "תסמוך עלי" ג'ייק אמר עם חיוך "היום נציל את נינה" הוא אמר "מקווה" אמרתי בלחש מתפלל שנינה בסדר. אבי הסתובב לכיוננו וכל החיילים היו מרוכזים בו, "ג'ייק ליאם" הוא אמר "בספירה שלי" הנהנו ואבי התחיל לספור "שלוש שתיים אחת". באחת אני וג'ייק זרקנו פצצות לעבר הבית של אמה, הפצצות רק גורמות לעשן ככה שהשומרים האלה לא יוכלו לראות. ברגע שהעשן התחיל להתפזר הצבא שלנו תקף, שמעתי צעקות ורעש בכל מקום בקושי ראיתי משהו מרוב העשן חיפשתי את הכניסה לבית וכשנכנסתי חיפשתי במהרה עם עוד חמש שומרים את המרתף. "מפה אדוני!" שמעתי את אחד השומרים שלי צועק וראיתי דלת שאחריה יש המון מדרגות שמובילות למטה, הגענו למרתף עם המון תאים ואז ראינו פניה שבקצה שלה היה תא אחד שלידו היו שתי שומרים עם נשקים. "תקפו" אמרתי בלחש לחיילים שהיו איתי, חיילת אחת שלפה חרב וזרקה אותו על אחד מהשומרים החרב פגעה לו ישר בלב נשאר רק שומר אחד ואז ראיתי את העיניים של השומר מתחילות לזהור. "שיט" אמרתי בלחש, כשהעיינים של הערפד מתחילות לזהור זה אומר שהוא קורה לעזרה. לא עברה דקה והתחלנו להלחם נגדו ונגד עוד חמש שומרים שבאו לעזור לו. ראיתי את החיילים שלי מתים אחד אחד אבל הייתי מרוכז מידי בלמצוא את נינה, הגעתי לפתח התא זה לא כמו התאים אצלנו אין פה סורגים אז אי אפשר לראות מי נמצא בצד השני. שברתי את הדלת ונכנסתי לתא ומה שראיתי זעזע אותי. ראיתי אותה, את נינה שוכבת על הריצפה מדממת כל גופה היה פצעים. התקדמתי אליה והחזקתי אותה בין זרועותי, "נינה" אמרתי כשקולי רועד. שמעתי צעדים מאחורי אבל זה לא עניין אותי הייתי בהלם מהמראה של נינה, ראיתי המון גופות ודם בחיי אבל יש הבדל בין גופה של חייל לגופה של נינה. לפתע הצעדים נעצרו ושמעתי קול "זה לא יעזור ליאם" הסתובבתי כשנינה בידי רואה אישה שמאוד מזכירה לי את אמה, ישר הבנתי שזאת אמא של אמה. "היא לא עשתה לך כלום" אמרתי רתחתי כולי התאפקתי לא לקפוץ עליה ולחסל אותה במו ידי, "אבל אתה עשית, בגדת בבת שלי ואבא שלך עשה הוא הרג את הילדים שלי" היא אמרה בשנאה רבה. "זה נגמר ליאם" היא המשיכה "הפסדתם נינה מתה".

טוב אני הלכתי לחפש מקלט מדיני. מקווה שאהבתם.ן את הפרק ושהוא לא היה משעמם.

הצבעות ותגובות וממשיכה. 

תודה לכל מי שקורא, מגיב ומצביע אין לכם מושג כמה זה נותן לי מוטיבציה להמשיך.