הפכתי לרוצחת

פרק 35-עד הסוף המר

-נקודת המבט של נינה-

"איך לעזאזל הגענו למצב הזה?" שאלתי בצעקה תוך כדי שרצנו ביער, "מייקל אשם" שמעתי את ליאם צועק מאחורי "תעצרו!" שמעתי את אמה ועצרנו. "אני מאשים את נינה" מייקל אמר "אני מאשימה את אמה" אמרתי במהירות, "אני מאשימה את אוסקר" אמה אמרה וכולנו היסתכלנו על הכלב הקטן שמקשקש בזנבו. "באמת?" שאלתי בציניות "טוב טוב אני מודה, אולי זאת אשמתי" אמה אמרה. "אולי?!" מייקל לחש צעק, "אתה וליאם סתם נדחפתם זה היה אמור להיות רק אני ונינה" אמה אמרה בכעס. "נראלך שאני אתן לאחותי הקטנה ולחברה שלי להסתכן ככה?" ליאם אמר בדאגה משולבת עם כעס, "יש לי שאלה ממש חשובה" מייקל אמר לפתע "מה?" שאלתי לא מבינה "למה אוסקר כאן?" הוא שאל. "הוא עוקב אחרי לכל מקום" אמרתי מעט חושדת בכלב הקטן, "ברור שהוא עוקב אחריך לכל מקום את הבעלים שלו, מבחינתו את האלה שלו" אמה אמרה ועל פני נפרס חיוך רחב. "מהיום תקראו לי האלילה נינה" אמרתי בגאווה, "אוקי האלילה נינה" אמה אמרה ולא יכולתי שלא לפספס את הציניות שבקולה, "תעני לי על שאלה יותר חשובה מלמה אוסקר כאן" היא אמרה וחיכתי שתמשיך, "מה זה הרעש הזה?" אמה שאלה והסתכלנו עליה בחשד. "איזה רעש?" ליאם שאל לא מבין "נו באמת אתם אנשי זאב, יש לכם שמיעה טובה כמו לערפדים תפעילו את חוש השמיעה" אמה אמרה ושתקנו מנסים להקשיב. "כן אני שומעת זה רעש מוזר כזה" אמרתי וליאם ומייקל הסתכלו אחד על השני כשפרצוף מודאג הופיע על פניהם, "מה?" אני ואמה שאלנו ביחד "זה בא מהארמון" מייקל אמר, "זאת האזעקה של הארמון עלו עלינו" ליאם אמר במהירות. "בואו" מייקל אמר והתחלנו לרוץ "ממתי יש אזעקה בארמון?"" שאלתי לא מבינה, "אין לי מושג" ליאם אמר "זה לא מה שחשוב" אמה אמרה בדאגה. "היא צודקת אם פיטר יתפוס אותנו אנחנו מתים!" מייקל אמר בלחץ, "אז בואו נדאג שזה לא יקרה" ליאם אמר והגברנו את קצב הריצה.

-יומיים לפני עדיין נקודת המבט של נינה-

דממה. זה כל מה שהיה מאז שסיפרתי לכולם שיש לי סרטן, אף אחד לא העז להגיד דבר. מייקל פתח את פיו כדי לדבר אבל שום קול לא יצא מפיו. עכשיו אני פשוט שוכבת על המיטה נותנת למחשבותי לסחוף אותי, אני הולכת למות?, רק לפני כמה ימים חגגתי 16 ומותי כבר הגיע?, עשיתי משהו?,אני פשוט מרגישה כאילו אני בסרט רע והתסריטאי מתעלל בי כאילו הוא מוציא עלי את כל כאבו, אלפי משבות בסגנון הציפו את מוחי עד שנרדמתי לשינה עמוקה.

-נקודת המבט של מייקל-
סרטן, היא חולה בסרטן, היא קרובה למוות. ניסיתי להגיד לה שאני אוהב אותה ושאני נשבע שאני אהיה איתה עד הסוף, רציתי להבטיח לה שהיא תהייה בסדר, שהיא תחייה אבל אני לא יכול לבטיח דבר כזה, אף אחד לא יכול. נכון אנחנו אנשי זאב אבל סרטן זאת המחלה היחידה בעולם שיכולה להרוג אותנו ודווקא בה נינה חלתה.

הלכתי במסדרון של הקומה של ליאם בדרך לחדר שלו. "זה מסביר הכל" שמעתי את ליאם ממלמל, "מסביר מה?" נכנסתי ושאלתי וראיתי את ליאם שוכב מול המחשב הנייד שלו. "מסביר את החום הגבוה, ואת האובדן משקל הקיצוני שלה, אלה התסמינים הראשונים של סרטן" ליאם אמר בדאגה ופני חשכו. איזה מטומטם אני, איך לא שמתי לב לזה קודם. "זאת לא אשמתך" ליאם אמר כשראה את פני, "אף אחד לא ציפה לזה שהיא תחלה במחלה סופנית" הוא אמר במטרה לעודד אותי והנהנתי עדיין מוטרד. "באתי כדי לדבר איתך" אמרתי ניגש לעניין "על נינה?" הוא שאל והנהנתי, "דבר" הוא אמר "בוא נתחיל מזה שלא בטוח שהיא תמות" התחלתי להגיד, "יש עוד תקווה ואנחנו צריכים להראות לה שאנחנו איתה" "איך?" ליאם שאל לא מבין. "לקחת אותם למקומות שאנחנו חושבים שהיא תאהב, להצחיק אותה, ולא להתנהג אליה כאילו זה הסוף כי יש עוד תקווה" הסברתי. "או במילים אחרות לגרום לה לחיות כאילו כל יום זה יומה האחרון" ליאם אמר.