הפכתי לרוצחת

פרק 6-זכרונות ילדות

הסתובבתי והסתכלי עליה, עיניה הכחולות כמו הים הביטו בי בעצב מעורב עם שמחה ושיערה השטני התנופף עם הרוח החזקה שבדיוק הגיעה משום מקום. "אתן מכירות?" ליאם שאל לפתע "כן", עניתי לא היה לי כוחות רק לראות אותה גרם לי לסערת רגשות "מאיפה?" ליאם שאל. הסתכלתי על עיניו הירוקות כמו שלי ראיתי שהוא חושד ומופתע ביחד "היא אחותי" עניתי בפשוט.

-לפני 8 שנים עדיין נקודת המבט של נינה-

שכבתי על הדשא שנמצא בחצר של הבית יתומים. טוב מה עוד ילדה בת 7 יכולה לעשות, כשהיא בלי חברים לבד בעולם הגדול. ואז שמעתי רעש, ראיתי את השער של הבית יתומים נפתח ולתוכו נכנסות דפנה המנהלת של הבית יתומים וילדה קטנה שנראת בערך בגילי. שיערה היה בצבע שטני ועיניה כחולות, היא ממש יפיפיה חשבתי לעצמי ואז שמתי לב שדפנה והילדה מקרבות אלי. דפנה חייכה והסתכלה עלי במבט חם, "נינה תכירי זאת אמה היא חדשה אצלנו. "היי" עניתי, לא חייכתי למדתי לא לסמוך על אנשים "היי" אמה אמרה ולעומתי היא חייכה. "אני צריכה ללכת" דפנה אמרה, "נינה למה שלא תראי לאמה את המקום?" "אוקי" עניתי בפשטות ודפנה חייכה עלי והלכה.

-כעבור חודש עדיין מלפני 8 שנים-

החזקתי בקבוק מים גדול ושפכתי אותו על אמה כדי שתקום, "נינה!!!!" אמה צרחה עלי ואני נקרעתי מצחוק. אז כן אמה הצליחה להוריד את כל המחסומים שבליבי והפכנו להיות החברות הכי טובות, ואיזה מזל אנחנו גם ביחד בחדר וככה אנחנו תמיד מעירות אחת את השניה. "בואי אנחנו נאחר" אמה אמרה לי אחרי שהתארגנה, אני ואמה הולכות לחוג ריקוד אנחנו ממש אוהבות את זה. אמה לימדה אותי כמה צעדים והתחלתי לאהוב את זה והחלטנו שנרשם ביחד לחוג ריקוד שנמצא בבית היתומים, הריקוד שהכי אהבנו זה היה הריקוד שהזוג רוקד צמוד, תמיד כשהיינו רוקדות את זה היינו נקרעות מצחוק. אמה הייתה החברה הכי טובה שלי, לא סליחה היא לא הייתה חברה היא הייתה אחותי. היא הייתה כמו האחות שמעולם לא הייתה לי, נשבענו שנהיה ביחד תמיד ושלעולם לא ננטוש אחד את השניה אבל מה לעשות לפעמים הבטחות לא מתקיימות.

-שלוש שנים אחרי ההיכרות של אמה ונינה נינה ואמה כבר בנות 10-
הלכתי ברחובות החשוכים השעה כבר 12 בלילה. טוב כן אני יודעת שאני רק בת 10 ואני לא צריכה להסתובב לבד בלילה אבל רציתי להתאורר קצת להיות עם עצמי.
 אני כל היום עם אמה, לא שאני מתלוננת כן אבל אני צריכה קצת זמן עם עצמי. החושך מעולם לא הפחיד אותי להפך, אני לא יודעת למה אבל תמיד אהבתי את החושך.

המשכתי ללכת ברחוב החשוך ואז שמעתי מישהו מכחכח מאחורי, הסתובבתי וראיתי אותן את העיניים האדומות, את מי שרצח את ההורים שלי ואת אחי. הוא היה ממש מאחורי לא ראיתי אותו כל כך טוב כי הוא לבש הכל שחור, והעיניים שלו היו אדמות  צעדתי אחורה מתה מפחד. "גדלת יפה מאוד נינה" הוא אמר והבטתי בו בהלם, "איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי, קולי לא עלה על לחישה כל כך פחדתי. "את עוד תגלי בבוא הזמן" הוא אמר ופתאום השתנה לזאב ורץ משם, ואני כולי בהלם ממה שקרה פה עכשיו ובעיקר מזה שאני עדיין חיה.
ואז משום מקום אני שומעת סירנות של מכונית משטרה והמשטרה עוצרת לידי. "ילדה מה את עושה פה בשעה כזאת?", הסתכלתי על השוטר ששאל אותי אבל לא יכולתי לדבר הייתי יותר מידי בהלם. "מה יש לה?" השוטר השני שאל "היא כניראה בהלם", אמר הראשון "בואי" הוא לקח את ידי והכניס אותי לניידת ואני בכלל לא התנגדתי.

ישבתי בחדר חקירות ואז השוטר ששאל מה יש לי נכנס והתיישב מולי. כבר נרגעתי מההלם קצת "מה השם שלך?" הוא שאל "נינה" עניתי, "מאיפה את?" "מבית היתומים ארלונד" עניתי בפשטות עיני לא מביאות רגש. "אוקי" הוא אמר "בואי נחזיר אותך הביתה".
 בדרך חזרה באוטו של המשטרה היה לידי אקדח, כניראה האקדח שלו או של שוטר אחר. לקחתי את האקדח ושמתי אותו מתחת לבגדים שלי ,"הגענו" הוא אמר ויצאתי במהירות מהאוטו לא טורחת להגיד לו תודה. 

נכנסתי לחדר וראיתי את אמה ישנה. ידעתי שהרוצח הזה יחזור שוב וכשאני יפגוש אותו שוב אני רוצה להיות מוכנה, כתבתי לאמה מכתב לקחתי כמה דברים בתיק אוכל מים בגדים ויצאתי מהחדר. לא רשמתי לאמה הרבה במכתב רשמתי לה רק שתי מילים שמסכמות את הכל "תודה וסליחה".

-בחזרה להווה-

אמה הציפה אותי בשאלות, "למה עזבת?" היא שאלה ולפני שהספקתי לענות שאלה עוד שאלה "תודה וסליחה באמת?" היא שאלה עצבנית. ושוב לא הספקתי להוציא הגה והיא ישר שאלה שוב "ישלך מושג כמה דאגתי לך?" היא שאלה. "אני..." ולפני שהספיקה להמשיך את המשפט ליאם עצר אותה, "אוקי די!" ליאם אמר ואני ואמה הבטנו בו בשאלה. "אני מבין שאת נסערת איך אמרת שקוראים לך?", "לא אמרתי ואמה" היא ענתה בזלזול. "אוקי אמה" ליאם אמר את שמה בזלזול, "כולנו בטוח מותשים מהיום הזה אז בואו נלך לישון ונדבר על הכל מחר אוקי?" הוא שאל והביט בנו בציפיה, אני ואמה הינהנו בהסכמה והלכנו לישון.

-נקודת המבט של ליאם-

ישבתי בחושך על האדמה והתעסקתי בענף מסרטט כל מיני צורות על הריצפה, הסתכלתי על נינה ישנה כל כך שקטה ושלווה. "אתה לא ישן?" אמה הגיעה משום מקום ושאלה, "אני לא עייף" עניתי ממשיך להתעסק בענף אמה התיישבה לידי ושאלתי את השאלה שסיקרנה אותי מהרגע שראיתי אותה. "למה באת?" שאלתי היא הסתכלה עלי וענתה, "אבא שלך רוצה את נינה כמה שיותר מהר והוא שלח אותי כדי לעזור לך לרכוש את האמון שלה".

טם טם טם אז רגע באיזה צד אמה? מה יהיה עם נינה? מה דעתכם על אמה אהבתם אותה?

תודה ענקית לכל מי שקורא, מצביע, ומגיב. אין לכם מושג כמה שזה מעודד אותי וכמה שאני מתלהבת מזה. כי זה באמת מראה לי שאתם/ן אוהבות/אוהבים את הסיפור, ואני ממש מקווה שאהבתם את הפרק.

 אז תגיבו ותצביעו כי בתאכלס מה אכפת לכן/ם להגיד את דעתכם?. יכול לקרות רק שלושה דברים או שתתקנו ותגידו מה לא היה טוב ואני ישתפר יותר פעם הבאה, או שפשוט תעלו לי חיוך על הפנים, או שתיהם ביחד זה לא עולה כסף נכון?.

אז הצבעות ותגובות שוב תודה ענקית לכולם נפגש בפרק הבא ביי, אוהבות מאוד את כולכם.