הפכתי לרוצחת

פרק 22- בחירות

-נקודת המבט של נינה-

"נראלי אני אשאיר אותכם לבד" שמעתי את אמה הולכת ואת צעדיה שמתרחקים. זה מוזר לראות את ניקו שוב הרגשתי עצב אבל שמחה באותו הזמן. "למה חזרת?" שאלתי "התגעגעתי עליך" הוא ענה וראיתי בעיניו שהוא אומר את האמת, "זה נגמר ניקו, שנינו יודעים שהטיסה שלך לחו"ל היא רק תירוץ וזה לא היה הסיבה שנפרדנו" אמרתי בעצב. "אני מצטער שפגעתי בך" הוא ענה "כבר מאתיים פעם התנצלת, כשבן אדם אומר סליחה יותר מידי פעמים הסליחה שלו כבר לא שווה כלום" אמרתי הוא לא ענה יודע שאני צודקת. "יש לך טלפון?" הוא שאל לפתע "כן" אמרתי והוצאתי את הטלפון Lg4 שליאם לימד אותי להשתמש בו ושפיטר קנה לי, בטענה של אם אני אהיה בסכנה והחיילים לא יהיו איתי אז אוכל להתקשר. זה היה קצת מטומטם שהוא אמר לי את זה כי אז התחלתי להבין שאני מוקפת בשמירה כל הזמן, תאמת שזה הגיוני אחרת איך השומרים שלו הצליחו למצוא אותי לפני שהיה חושך כשברחתי מהארמון כשראיתי את העיניים האדומות של פיטר, אני יודעת הוא אבא שלי אבל אני עדיין לא מצליחה לקרוא לו ככה זה יקרה עם הזמן. "נינה" שמעתי את ניקו אומר מעיר אותי ממחשבותי, הסתכלתי עליו וראיתי שהוא מושיט לי את הטלפון בחזרה מתי הוא לקח אותו?. "רשמתי את המספר שלי בטלפון שלך תתקשרי עלי כשתרצי לדבר" הוא הסביר ולקחתי את הטלפון מידו, "אני צריכה ללכת, ביי" אמרתי והלכתי בחזרה לארמון.

הלכתי בפארק "נינה" שמעתי קול מאחורי הסתובבתי וראיתי את אחי הקטן. "תומאס?" שאלתי מבובלבלת ואז הבנתי, "אמרת לי פעם שאמא ואבא הסתירו ממני סוד ולא ידעת (הערת הכותבת-פרק 2), התכוונתה לזה שפיטר הוא אבא שלי?!" שאלתי מופתעת ועצבנית ביחד. "גם את בגדת בי!" הוא אמר בכעס "את גרה אצל הבן אדם שרצח אותי" "הוא אבא שלי!" התחלתי להגיד, "וקודם גרתי אצל ההורים שלך שרצו לרצוח אותי אז אני חושבת שאנחנו פיטים" אמרתי בציניות. "בבקשה אל תכעסי עלי" הוא אמר וראיתי את הכאב שבעיניו, "סליחה לא התכוונתי לצעוק עליך" אמרתי כשקלטתי שצרחתי על ילד בן שלוש ויותר גרוע על אחי הקטן נכון אין בינינו קשר דם אבל עדיין. "בבקשה תעזבי" הוא אמר "לעזוב?" שאלתי לא מבינה למה הוא מתכוון, "תעזבי את הפיטר הזה גילית שהוא הרוצח והחלטת לא לנקום את המוות שלנו את זה אני מבין, אבל לפחות על תגורי איתו" הוא הסביר את עצמו ולפני שהספקתי להגיב הוא נעלם.

קמתי רואה שאני במיטה שלי ובחדר שלי. ברור זה היה רק חלום, אחרי שהלכתי והשארתי את ניקו לבד בקניון חזרתי לארמון והלכתי לישון. הסתכלתי במראה וראיתי שהעיניים שלי משתנות לאדום ואז חוזרות להיות ירוקות ואז שוב לאדום, יצאתי במהירות מחדרי רצה למשרד של פיטר ונכנסתי למשרד בלי לדפוק רואה את פיטר מתעסק בדפים. "קצת נימוסים לא יזיקו לך" הוא אמר לא מסתכל עלי, "העיניים שלי אדומות" אמרתי מבוהלת קצת הוא הרים את ראשו והסתכלי על עיני. "ברור כי בדיוק היום את בת 15 וחצי" פיטר התחיל להסביר, "אנשי זאב שכבר בני 15 וחצי ועדיין לא למדו לשלוט על הזאב שבתוכם הגוף שלהם מתחיל להשתנות בעצמו". "רגע מה?!" שאלתי מבוהלת "אני יכולה להשתנות לאיש זאב באמצע החיים?", "כן עד שתלמדי לשלוט על עצמך כבר התחלנו את האימונים אבל זה יקח לפחות עוד שבוע"  הוא אמר. "אני לא אמורה להשתנות רק בירח מלא?" שאלתי מבולבלת הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח, "תני לי לנחש את בטח חושבת שיש גם את הדבר הזה של המעמדות" הוא התחיל לומר. "שיש כאלה עם עיניים צהובות כחולות אם אני לא טועה ואדומות" "מה לא?" שאלתי, "קודם כל העיניים של אנשי הזאב לא משתנות רק לאדום כשאנחנו כועסים ורוצים להרוג מישהו וזה קורה לכולם. אבל זה תלוי מי העיינים שלי יותר אדומות משל ליאם ומשלך כי אני השולט ואתם לא, דבר שני יש אנשי זאב רגילים ויש אותנו משפחת המלוכה" הוא סיים להסביר והסתכלתי עליו בשוק. "כל חיי חייתי בשקר" אמרתי מבינה שיש משמעות כפולה למשפט "מה שנכון נכון, עכשיו בואי" פיטר ענה "לאן?" שאלתי "להמשיך באימונים וללמד אותך לשלוט בעצמך" הוא הסביר הנהנתי והלכתי אחריו.